כתבי פרופסור קולט סיראט
מסעות בעולם כתבי היד העבריים מימי הביניים
בחיו של חוקר ניתן לעיתים לאתר רגע מכריע שבו הכל החל ושאליו הכל מתחבר. מפגש גורלי, התלהבות פתאומית ועוצמתית שאינה דועכת ולרוב אף מתגברת עם הזמן.
היום בו ראיתי לראשונה כתבי יד עבריים מימי הביניים (הם מוגדרים כתקופה שבין המאה העשירית לבין המאה השש-עשרה) מהווה עבורי אותו רגע הרה גורל. כתבי יד אלו מסבירים את הכל ומהווים את המחנה המשותף המחבר בין כל עבודות המחקר אשר יוצגו בהמשך.
עולמם של כתבי היד העבריים מימי הביניים הוא עולם כה עצום עד כי אי אפשר לחבוק אותו במלאו; ניתן להלך בו במספר שבילים. התחלתי במחקר בכיוונים שונים ולמעשה עסקתי בחמישה תחומי מחקר שונים : ההגות הפילוסופית היהודית של ימי הביניים (תחום 1); התפילה של יהודי צרפת בימי הביניים (תחום 2) ; הפליאוגרפיה העברית של ימי הביניים (תחום 3) ; תולדות הכתב באגן ים התיכון ובמערב (תחום 4) ; מחקרים שונים, שנזדמנו בדרכי, ואשר אינם שייכים לתחומים הקודמים (תחום 5).
באותה עת, לאחר סיום מסלול לימודַי בפילוסופיה, התחלתי לכתוב עבודת הדוקטור שלי בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים (תחום א') בהדרכתו של פרופסור יהודה אריה וידה (Georges Vajda), בבית הספר ללימודים גבוהים, Ecole Pratique des Hautes Etudes , בפריז, ובמקביל חיפשתי משרה שתבטיח פרנסה קבועה. ב-1 באוקטובר 1956 התקבלתי למכון לחקר ותולדות הטקסטים, Institut de Recherche et d'Histoire des Textes (מכון המחקר הגדול ביותר בתחום מדעי הרוח והחברה במסגרת המרכז הלאומי למחקר מדעי- CNRS, בצרפת), על מנת לסייע לפרופסור וידה בעריכת קטלוג לכתבי יד עבריים השמורים בספריה הלאומית של צרפת (Bibliothèque nationale de France - BnF ), קטלוג אשר יחליף את הקטלוג שהוכן על ידי ה. זוטנברג (H. Zotenberg ) ופורסם ב- 1866! (קטלוג זה נותר עד היום "הקטלוג" וזאת משום שהקטלוג, לו הקדיש פרופסור וידה 30 שנות עבודה ואנוכי מספר שנים, לא הושלם ולא פורסם). בפעם הראשונה בחיי פתחתי כתב יד של פירוש רש"י לתנ"ך (רבי שלמה בן יצחק מהעיר טרואה [Troyes] בצרפת, נולד בסביבות 1040 ונפטר בשנת 1105). החזקתי בידי כתב יד, אותו ניסיתי לקרוא ולהבין, פירוש אשר חובר כ- 900 שנה לפני כן. מדובר היה ב"חומש רש"י", פירוש לתורה אשר זכה לתהילת עולם. בימינו ניתן לקרוא פירוש זה באלפי הוצאות שונות, בתוספת פירושים על הטקסט המקורי או בלעדיהם, בספרים מודפסים או באתרי אינטרנט רבים. בכל הגרסאות, בכל צורות העימוד, הטקסט זהה. כך הוא ישאר גם מחר, ללא שינוי, מוקפא באותיות הדפוס המכני או באותיות האלקטרוניות. כאשר סטודנט יקרא שוב אותה פיסקה של החיבור, לאחר זמן מה, אולי תהיה לו תחושה שהוא מבין טוב יותר או שתתעורר בו תהייה כלשהי. אולם הטקסט, שקפא על מקומו באותיותיו, ברווחים שבין מילותיו, משותק על ידי הדפוס, נותר בלתי משתנה, מאובן וחסר חיים, מקובע לנצח נצחים בדומה לרעיון אפלטוני.
בכתב יד שהחזקתי בידי הטקסט היה שונה למדי! הוא היה יחיד ומיוחד כי יד אדם כתבה כל תויו (לפני עידן הדפוס באותיות עבריות, שהחל בסביבות 1480-1460, כל הספרים נכתבו ביד ; גם אחרי המצאה זו ספרים רבים המשיכו להכתב ביד). כפי שאין אדם זהה לחלוטין לאדם אחר, "אותו" טקסט, בכתב יד אחר, יהיה שונה מהנוכחי במספר היבטים : כתב ידו של המעתיק, העימוד, השימוש בביטויים דומים אך לא זהים. כתב יד זה לא נכתב על ידי רש"י עצמו (לא נשתמר עדות לכתב ידו של רש"י!) אלא על ידי סופר מהמאה השלוש-עשרה, כך צוין בקטלוג. ידי לטפו חפץ בן 700 שנה. האיש אשר שקד במשך חודשים על כתיבת טקסט יפהפה זה נפטר לפני זמן רב ולא ידעתי עליו דבר אלא שעבורי הוא היה חי. עקבתי אחרי הקוים שהצפורן שלו ציירה, האם נעצר כאן על מנת לנוח מעט, או אולי כאן? כמה שעות ארכה כתיבה דף אחד? היכן שהה בעת עבודתו? באיזו תנוחה ישב? אלה הן שאלות מוחשיות, מעשיות, שאלות מהסוג אשר מוצגות לאדם חי ולא למתים. ואומנם האם כתב יד זה היה בחזקת "מת"? האם לא ניתן היה ללמוד ממנו על חייו ועל חיי האנשים אשר החזיקוהו בידיהם כפי שעשיתי זאת ביום ההוא?
היתה לי תחושה כי סביבי, באין ספור ספריות בעולם, עם רב של סופרים, של ידידים פוטנציאליים, של דמויות הסטוריות חיכו להזדמנות להשיב לשאלותי להתעורר שוב לחיים. רציתי לשאול שאלות כה רבות! אולם לא ידעתי אלו שאלות לשאול, ולא כיצד לשאול אותן, ובאותה תקופה אף חוקר בתחום מדעי היהדות לא ידע כיצד להנחות אותי.
עולם כתבי היד העבריים עצום אך מספר הטקסטים המצויים בכתבי יד אלו עצום עוד יותר : ניתן לקרוא בהם את כל המסורת היהודית עד לסוף ימי הביניים וגם תרגומים רבים של טקסטים יוונים, לטינים וערבים. טקסטים אלה כתובים כולם באותיות עבריות והשפה הכתובה היא בדרך כלל עברית אך ניתן גם להיפגש עם שפות נוספות אשר דוברו על ידי היהודים : ארמית, ערבית, צרפתית וספרדית, גרמנית (יידיש) וכו'.
כאשר התחלתי את עבודתי, לא ידעתי דבר על כתבי יד ועל הטקסטים הכתובים בהם! ראשית, חייבת הייתי לפענח את הטקסטים ולהבינם! רבים היו החוקרים אשר קדמו לי ואשר שלטו היטב במיומנויות אלה של פענוח והבנת כתבי היד העתיקים. מורי, פרופסור יהודה אריה וידה, קרא והבין ללא כל קושי את כל סוגי הכתב ואת הטקסטים השונים, כפי שעשו זאת מוריו במשך הדורות. במהלך המאה התשע-עשרה נולד תחום מחקר חדש המכונה : "מדעי היהדות". מלכתחילה הופקדו מלאכות הקריאה וההבנה של הטקסטים בידי הפילולוגים : הם היו רבים וטובים וכך גם עבודות המחקר שלהם, רבות כל כך, עד כי לא ניתן להכיר את כולן (לעומת זאת, אומנות העיטורים של כתבי היד, אשר זכתה להכרה בציבור הרחב, שייכת לתחום תולדות האומנות ועל כן יכולתי להשאירה מחוץ למסגרת עיסוקי).
ההגות הפילוסופית היהודית של ימי הביניים (תחום 1)
על מנת להשלים את כתיבת עבודת הדוקטור שלי, הקדשתי את צעדי הראשונים בקריאה ובהבנה של חיבורים מן הפילוסופיה היהודית שנשתמרו בכתבי יד.
בימי הביניים "פילוסופיה" משמעה הסברים על העולם, הסברים המבוססים על התבונה האנושית ואשר ראשיתם ביוון העתיקה אצל אפלטון ואריסטו (המאות החמישית -רביעית לפה"ס). בימינו היינו משתמשים במילה "מדע" במקום "פילוסופיה". טקסטים אלה, אשר תורגמו לערבית (החל מהמאה התשיעית לספירה) והורחבו על ידי המדענים הערבים, כללו את כל תחומי המדע הידועים באותה עת ; הם נקראו ואומצו על ידי יחידים בני כל הדתות בארצות האסלם. בקהילות היהודיות כונו טקסטים אלה "חוכמות חיצוניות", משום שהם, לכאורה, נוגדים את הדת, בנושאים רבים . בזכות הפרשנות האלגורית, הצליחה הפילוסופיה להישאר בתחום היהדות, אולם, במשך כל ימי הביניים, התעוררו מחלוקות בין הפילוסופים לבין התומכים במסורת דתית גרידא. הפולמוס התלהט כאשר תרגומים לעברית של הטקסטים האלה הפכו את היצירות לנגישות עבור יהודי אירופה אשר לא ידעו ערבית. בפרובנס, בספרד ובאיטליה התרבו התומכים בפילוסופיה. אולם, גדלה גם המשיכה לתורות המיסטיות. עם תחילת הדפוס בעברית הפילוסופיה יצאה מן האופנה, העדיפו באותה עת את הקבלה או תורות מסטיות אחרות, ולכן הודפסו רק ספרי פילוסופיה של אישים מאד ידועים.
התהום אשר הפריד בין מספר כתבי היד הפילוסופיים לבין מספרם של הספרים המודפסים כמעט ולא צומצם בהמשך ורבים הם הפילוסופים מן המאה השלוש-עשרה עד למאה החמש-עשרה אשר לא זכו לתהילת עולם ושמם לא היה ידוע בקרב מרבית המדענים. רק יצירותיהם של המחברים הדגולים, כגון רב סעדיה גאון, הרמב"ם, רבי לוי בו גרשון, רב חסדאי קרשקש (ומחברים נוספים בודדים) הודפסו ואם כן רק שמותיהם נכללו בתולדות הפילוסופיה היהודית.
נוסף על כך, יש לזכור כי מעטים הם הטקסטים שהודפסו ואשר זכו להוצאה המתבססת על חקר כתבי היד, והרי העיון המעמיק בכתבי היד מספק לעתים קרובות מידע חדש על היצירות (למשל, חקר הטיוטות וההערות בכתב ידו של הרמב"ם הראה מהן דעותיו "האמיתיות" של מחבר מורה הנבוכים לגבי ניצחיות העולם וכו' [ראה רשימת פרסומים, ספר מספר 27] ) או על תיארוך המחברים (לאחר שגיליתי כתב יד משנת 1280 של "משרת משה", טקסט העונה להערותיו הביקורתיות של הרמב"ם כלפי הפילוסופיה, נודע לי כי המחבר חי במאה השלוש-עשרה ולא במאה החמש-עשרה כפי שסברתי בתחילה).
כבר בספרי הראשון (ראה רשימת פרסומים, ספר מספר 1, פורסם ב- 1969), צטטתי כתבי יד. בספרי השני, ספר שמקיף את התחום כולו, (ראה רשימת פרסומים, ספר מספר 3, פורסם לראשונה ב- 1975, ומאוחר יותר יצא לאור גם בצרפתית, באנגלית, באיטלקית, בהונגרית וברוסית, ספרים מספר 8 עד 12) כתבי היד מהווים את הבסיס לכמחצית הכרך. כמעט כל המאמרים שפירסמתי לאחר מכן ((ראה רשימת פרסומים, ממאמר מספר 25 ואילך) עסקו בטקסטים אשר לא פורסמו עד לאותה תקופה. כל חיי המשכתי לחקור טקסטים מן הפילוסופיה היהודית שלא נתפרסמו ואני עדיין עוסקת בכך.
התפילה של יהודי צרפת בימי הביניים (תחום 2)
כתבי יד נוספים העסיקו אותי רבות : כתבי היד העבריים של קטלוג הספריה הלאומית הצרפתית, וליתר דיוק כתבי היד המציגים טקסטים מן התפילה. זהו התחום שהופקד בידי על ידי פרופסור יהודה אריה וידה ושכלל תאור תוכן כתבי היד וכן תאור פיזי קצר של כתבי היד המקוטלגים (מחקר זה הוביל אותי בסופו של דבר אל הפליאוגרפיה העברית של ימי הביניים [תחום 3]).
בדת היהודית, כל המאמינים משתתפים בתפילות והילדים הקטנים לומדים אותן בעל פה.
כתבי היד מן התפילה מתחלקים לשני סוגים עקריים :
1. כתבי היד של התפילות היומיות, שבהם מצויות לעתים קרובות תוספות לשבת ולחגים.
2. כתבי יד יחודיים לחגים בהם ניתן למצוא לא רק את התפילות אלא גם שירי קודש, המשתנים בהתאם לקהילה.
כאשר מסכמים את מספר כתבי היד השמורים בכל הספריות בעולם מתברר שקיים מספר רב של כתבי יד מן התפילה (לפחות 000 10 כתבי יד, וזאת מבלי לחשב את כתבי היד אשר נשתמרו מהם רק קטעים). גם בספריה הלאומית הצרפתית הם רבים : המדור שמתחיל מ-" 590 Hébreu" ומסתיים ב"668 Hébreu" (בקטלוג של זוטנברג כתבי היד מסודרים לפי מספר פריט וממוספרים מ-1 עד כ- 1500 וכן מחולקים על פי הנושא במדורים שונים) אוצר את רובם (אך ניתן למצוא כתבי יד מן התפילה גם במדורים האחרים, וגם באוסף "רוּש" [Rouche], שנרכש במרוקו בשנת 1956, ואשר איננו נכלל בקטלוג).
בימי הביניים התפללו יהודי אירופה לפי ארבעה נוסחים : ספרדי, איטלקי, אשכנז וצרפתי (ראה רשימת פרסומים, מאמרים מספר 1 עד 16 אשר דנים בסידורי תפילה). שלושת הראשונים עדיין נהוגים בעוד הנוסח הצרפתי דעך אט אט לאחר הגרוש האחרון של יהודי צרפת ב- 1395.
לכתבי היד מן התפילה על פי נוסח צרפת שלושה איפיונים מרשימים במיוחד :
- הגיוון שלהם, המשקף ללא ספק את התפוצה ואת המספר הרב של הקהילות היהודיות הקטנות בצרפת של ימי הביניים;
- הנטיה להרחיב את טקסט התפילות, אשר עוררה ביקורת עזה מצד חסידי אשכנז. (הם יחסו משמעות סמלית ומקבילה למספר האותיות ולמספר המילים בכל התפילות המסורתיות);
- השימוש בשפה הצרפתית. הלע"זים של רש"י בביאריו לתנ"ך ולתלמוד מוכרות היטב, כך גם מילונים עברית-צרפתית אשר שימשו בעת לימוד התנ"ך (ראה עבודותיו של פרופסור מנחם בנית ). אך ידועה פחות העבודה כי חלקים מן התפילה היו מושרים בצרפתית בלחנים הנהוגים אצל הנוצרים וכי נותרו הדים של לכל הפחות שמונה שירים יהודיים מהמאה השלוש-עשרה, בצרפתית ובעברית. (ראה רשימת פרסומים, מאמר מספר 180).
מההתחלה כמעט, התענייתי במיוחד בכתבי היד מן התפילה של יהודי צפון צרפת משום, שבמזל רב, נמצאים בספריה הלאומית הצרפתית שמונה "כתבי יד שאנו מאמינים כי נכללו באוצר הממלכה בזמנו של פיליפ הרביעי 'היפה' " (מ- 632 Hébreu עד ל- Hébreu 639 ). לאחר הגירוש והחרמת הרכוש של היהודים, בשנת 1306, כתבי יד אלה, שהינם בעלי מידות קטנות, הונחו על מדפים קטנטנים, באוצר המלך ונשכחו עד ל-1789. הם נתגלו מחדש בעת המהפכה הצרפתית והופקדו בספריה הלאומית".
חקרתי זמן רב את כתב היד הקטן מאד (9 ס"מ גובה על 7.2 ס"מ רוחב) Hébreu 639. אכן מדובר בסידור תפילות יומיות אך אין בו אף אחת מן התפילות העיקריות, אלה אשר ידועות בעל פה על ידי כל יהודי. הגיוון באיפיונים החיצוניים, של הכתב של הטקסטים הוא עצום. הכתב משתנה בהתאם לאורך הטקסט המועתק וביחס ישיר למידות המשתנות של דפי הקלף, ומתחלף תדיר כך שניתן לשער בנקל כי שישה-עשר או שבעה-עשר סופרים שונים השתתפו בכתיבה. אולם, השם "יצחק בן יצחק" נכתב בחמישה דפים שונים, וכל פעם בכתב שונה. בתום שמונה חודשי מחקר הרמתי ידיים וקבעתי כי מדובר במעתיק אחד ויחיד ושמו יצחק בן יצחק, רב צרפתי שחי בסביבות שנת 1250 בעיר שינון (Chinon) או שנולד בעיר זו. אין ספק כי לא מדובר בסופר מקצועי אשר, במשך חייו, הוסיף קונטרס לקונטרס, את הטקסטים אותם רצה לשמור על מנת לעיין בהם. אחדים חוברו על ידו, אחרים הועתקו מכתבי יד אשר עברו בידיו (ראה רשימת פרסומים, מאמרים 2 ו-3. הזיהוי של יצחק בן יצחק נתמך מאוחר יותר על ידי מחקרו של פרופסור מנחם בנית אשר חקר את טקסטים צרפתיים באותיות עבריות).
התפילות בנוסח צרפת אינן מוכרות די הצורך; הן לא הודפסו וכתבי היד מעטים : בתחילת עבודתי, בהסתמך על מחקרי קודמי, שיערתי כי מספרם אינו עולה על עשרים בכל הספריות ברחבי העולם. בין השנים 1966-1959 זהיתי, לשמחתי הרבה עשרות כתבי יד נוספים בספריות בהן ביקרתי. השלמתי את המחקר הזה בשנה האוניברסיטאית 1963-1962, במהלכה בדקתי באופן שיטתי את המקרופילמים השמורים במכון לתצלומי כתבי-יד בירושלים (ראה רשימת פרסומים, מאמרים מספר 5, 10 ו-179).
פרסמתי רק חלק קטן מעבודות המחקר על כתבי היד מן התפילה לפי נוסח צרפת, ואף לא עבודת סכום אחת. אכן, החל משנת 1964, הקדשתי את מירב כוחותי ליסוּד תחום מחקר חדש : הפליאוגרפיה (מקור המילה ביוונית ופרושה : "כתב עתיק" ) העברית של ימי הביניים.
הפליאוגרפיה העברית של ימי הביניים (תחום 3)
הרעיון לבנות פליאוגרפיה עברית של ימי הביניים היה מחוייב המציאות. במסגרת עבודתי הייתי במגע מתמיד עם "האוביקט כתב היד" והייתי אמורה לתאר אותם מבחינה פיזית ומוחשית, כל זאת ללא כלים מחקריים, בניגוד גמור לדרך עבודתם של הקולגות שלי מהמכון למחקר ולתולדות הטקסטים (IRHT), אשר חקרו את כתבי היד הלטיניים והיווניים. תחומי המחקר בפלאוגרפיות הלטינית והיוונית מאוד מפותחים בצרפת וקיים בית ספר גבוה ללימודי התחום, בית הספר לפליאוגרפיה Ecole des Chartes)).
תחילתה של הפליאוגרפיה (המילה הומצאה מאוחר יותר) נעוצה בויכוח בקרב הכנסיה הצרפתית במאות השבע-עשרה, שמונה-עשרה : כיצד ניתן לקבוע כי תעודה (מסמך משפטי המפרט זכויות שהוענקו למנזר) אכן מקורית ומהמנה, שהיא באמת נכתבה בזמנם של המלכים המרובינים, שהיא איננה תעודה מזויפת אשר נכתבה מאות שנים מאוחר יותר? על מנת להבדיל בין תעודה מקורית לבין תעודה מזויפת ראשית יש להניח כי לכתבים יש היסטוריה וצורותיהם משתנות עם הזמן. ז'אן מביון (Jean Mabillon) בספרו De re diplomatica, אשר פורסם ב-1681, הציג בבירור הנחות אלה במספר איורים, וכך יסד את הפליאוגרפיה הלטינית. הפליאוגרפיה היוונית החלה ב-1708 עם פרסום הספר Palaeographia Graeca (הפליאוגרפיה היוונית) מאת ברנארד דה מונפוקון (Bernard de Montfaucon).
ההיבט ההיסטורי, אשר נחקר לגבי השפה הלטינית והיוונית, קיים מן הסתם בכל הכתבים, והחל משנות החמישים של המאה הקודמת, נוסדו פליאוגרפיות אחרות וביניהן הפליאוגרפיה העברית של ימי הביניים.
כל הפלאוגרפיות מתבססות על אותם שני עקרונות :
1. צורות האותיות משתנות וכך גם החומרים עליהם כותבים (קלף או נייר), התבניות של המסמכים ושל הספרים (מגילות או קודקסים, תבנית הספרים שלנו כיום) וגם כל הנתונים החברתיים והטכנולוגיים.
2. כתבי היד הינם אובייקטים היסטוריים; הפליאוגרפיה, בכל היבטיה, היא מדע היסטורי, ואין לפסוח עליה אם ברצוננו לשחזר היסטוריה חברתית של התקשורת הכתובה שתהא מציאותית במידת מה.
במהלך התפתחותן התחלקו מדעי הפליאוגרפיה לשני ענפים עקריים :
1. הקודיקולוגיה אשר מתארת את הפרטים המוחשיים והחומריים של האוביקט "כתב יד" (גם כאשר הוא איננו "קודקס", כלומר ספר מורכב ממספר קונטרסים) : האם מדובר בקלף (עור של בעל חיים) או בנייר ומאיזה סוג הקלף או הנייר, מכמה דפים כפולים מקופלים מורכבים הקונטרסים (הקונטרס הנפוץ ביותר הוא הקְוָטרניון [quaternion], ארבע דפים כפולים מקופלים , שהם 8 דפים צד א' וצד ב', כלומר 16 עמודים; והקונטרס המורכב מחמישה דפים כפולים מקופלים [quinion]), כיצד סורטטו הקווים המנחים את ישרנות של השורות הכתובות, וכו'. פרטים אלה קשורים למקומות גיאוגרפיים ותרבותיים : בארצות האסלאם היצור והשימוש בנייר מתחילים במאה התשיעית, באירופה הנוצרית רק במאה השתיים-עשרה.
2. הפליאוגרפיה, במובן המצומצם של המילה, מזהה את היד של אדם הכותב. צורות הכתב תלויות גם בזמן, במקום וברקע התרבותי. אולם, מסורות הכתב משתנות פחות מאשר החידושים הטכנולוגיים. בייחוד יש לזכור כי בכל הזמנים היו זייפנים. והרי הרבה יותר קל לזייף כתב יד (המומחים לחקר הכתיבות המספקים את שירותיהם לבתי המשפט מסוגלים לזהות זיופים אך בעשרה אחוז מן המקרים הם טועים!) מאשר לייצר נייר זהה לנייר מהמאה הארבע-עשרה!
היה מן ההכרח להתחיל את בניית מדע הפליאוגרפיה העברית בתחום הקודיקולוגיה שהינו מבוסס על ממצאים כמותיים. כתבי היד בציון תאריך וודאי ומפורש (ולעיתים גם מקום כתיבתם ידוע) יכלו לספק לנו פרטים קודיקולוגיים, פיזיים, מדידים אשר יאפשרו לנו לצייר מעין טיפולוגיה של העתקת כתבי היד העבריים על בסיס היסטורי וגיאו-תרבותי איתן. כל שאר כתבי יד אשר אין בהם ציון תאריך אך שניתן יהיה לקבוע עבורם תאריך מתקבל על הדעת (בסטייה של חמש שנים במקרים הטובים ביותר עד לסטייה של חמישים שנה במקרים הפחות טובים), יוכלו להשתבץ בין הנתונים הוודאיים.
רעיון זה שאב את השראתו ממפעל אשר התנהל במחלקה לפליאוגרפיה לטינית במכון למחקר ולתולדות הטקסטים. מדובר בפרסום קטלוג כתבי היד בכתב לטיני בעלי ציון תאריך, מקום או שם הסופר, בהדרכתם של שארל סמרן (Charles Samaran) ושל רוברט מרישל (Robert Marichal). הקולגות הלטיניים שלנו כמעט ולא הזדקקו לקודיקולוגיה (היה די להם לפתוח כתב יד כדי לדעת מידית כי מדובר בכתב יד צרפתי מהמאה השלוש-עשרה!) בעיותיהם התמקדו בעיקר בזיהוי הידיים.
חיברתי שאלון פליאוגרפי קצר ובו הפרטים הקודיקולוגיים העיקריים. שלחתי את השאלון לאוצרי כתבי היד העבריים בספריות השונות, וביקשתי מהם למלא אותו. האוצרים היו עסוקים מידי ותוצאות הסקר היו מאד מאכזבות. לא התייאשתי וניסיתי שוב את מזלי : פניתי לספרנים במכון לתצלומי כתבי-יד בספריה הלאומית בירושלים.
ביצוע הפרויקט
אחד הספרנים הנוכחים בפגישה, מלאכי בית-אריה (כיום פרופסור בית-אריה) התלהב מן הפרויקט והחלטנו לעבוד יחדיו. הפרויקט קרם עור וגידים בזכות שיתוף הפעולה בינינו.
בלעדֵי שיתוף הפעולה הזה, לא היה הפרויקט מתממש. היו דרושות לנו ארבעים שנות שיתוף פעולה הדוק וידידותי ועזרתם האמיצה של הקולגות שלנו ושל המוסדות אליהם פנינו על מנת ליצור את הפליאוגרפיה העברית של ימי הביניים.
כבר בתחילת הדרך קיבלנו את התמיכה של מפעל הפליאוגרפיה העברית שהוקם בידי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. המפעל, במסגרתו פעלו מלומדים ידועי שם, בניהולו הנמרץ של פרופסור גרשם שלום (ראה רשימת פרסומים, מאמרים מספר 171 ו- 172 ) אימץ בנובמבר 1964 את הפרויקט שהצגנו בפניו (ראה נספח מספר 1) והעניק לצוות תקציב לשם ביצוע עבודת המחקר. העבודה הייתה אמורה להתבצע בשלושה שלבים :
1. הכנת רשימת כל כתבי היד העבריים בציון תאריך הקיימים בעולם.
2. חבור שאלון קודיקולוגי מפורט ככל האפשר (ניתן לעין בדוגמאות רבות של שאלון זה באתר האיטרנט "ספר-דתא" (SfarData), ראה בהמשך).
3. גיבוש צוות עבודה, שיבקר בכל הספריות וימלא את השאלונים.
שאלונים אלו, אשר הועברו למאגר נתונים באמצעות כרטיסים מנוקבים, אפשרו אט אט את מיפוי כתבי היד העבריים.
גברת ז'אן וייאר (Jeanne Vieillard), מנהלת המכון לחקר ותולדות הטקסטים, ופרופסור יהודה אריה וידה עודכנו בפרטי הפרויקט ומיידית שילבו אותי במסגרתו על מנת לקדם את העבודות המשותפות למכון הצרפתי ולמפעל הישראלי. שיתוף פעולה זה בין המוסדות התגבש לכלל הסכם תרבותי בין צרפת לישראל. במקביל הוקם צוות צרפתי לפליאוגרפיה עברית.
כל זה היה טוב ויפה, אך הידע שלנו בתחום הקודיקולוגיה היה בעצם מצומצם ביותר. ליאון ג'יליסן (Léon Gilissen), מומחה גדול בקודיקולוגיה ובקי בכל ענייני המקצוע, (הוא עבד במחלקת כתבי היד של הספריה המלכותית הבלגית) הזמין אותנו לבריסל ולימד אותנו כיצד להתבונן בכתב יד ולגלות בו את פרטי הפרטים הידועים רק לאוּמנים מיומנים. (ליאון ג'יליסן היה מורי וידידי עד לסוף חייו והוא היה נשיא המפעל לפליאוגרפיה עברית במשך שנים רבות).
אפשר אולי להתפלא מן העובדה כי פליאוגרף לטיני מלמד חוקרים צעירים את הקודיקולוגיה העברית, אולם, יש לזכור שאומני הספר, נוצרים כיהודים, למשל בפריז במאה השלוש-עשרה, הכינו את האוביקט שעליו יכָתבו הטקסטים באותו אופן, עם אותם החומרים (וביניהם קלף כה עדין עד כי לא נודע מעורו של איזה בעל חיים הוא הוכן!), שהם היו חותכים , מסדרים וכורכים אותם בדרך דומה. כך היה בכל החברות התרבותיות בהן חיו היהודים בימי הביניים. כדי להבין את הפליאוגרפיה העברית יש לקשור בינה לבין הפליאוגרפיות האחרות (ראה רשימת פרסומים, ספר מספר 4, ותרגומו לעברית, מאמר מספר 183 – בהכנה). אומנם נכון כי הספרים הלטינים נכתבו משמאל לימין והעבריים מימין לשמאל, אך כל עוד לא קראו בהם, הדמיון ביניהם היה גדול מאד. אם תקחו בידכם ספר כיס, מבלי לנסות לקרוא אותו, תחושו את אותה תחושה.
השאלונים הקודיקולוגיים מולאו בתחילה בישראל ובצרפת, דבר אשר אפשר לחברי שני הצוותים לנהל תהליך של ביקורת הדדית, לעיין בכתבי היד ולראותם שוב, ולאחר מכן לפרסם, בעברית ובצרפתית, את פרי עבודתנו, שלושת הכרכים הראשונים בסדרה של אוצר כתבי יד עבריים מימי הביניים (ראה רשימת פרסומים, ספר מספר 2, פורסם בשנת 1972, ספר מספר 5, בשנת 1979 וספר מספר 14, בשנת 1986. רשימה שיטתית של סרגוּל כתבי היד המתוארים בכרכים אלה פורסמה מאוחר יותר על ידי מישל דוקן [Michèle Dukan]).
חברי הצוות הצרפתי בפריז התדיינו, התווכחו והתנצחו בהתלהבות, בלהט ובדקדוק רב, על כל פרט ופרט בשלושת הכרכים האלה. הרי היה לנו המזל למנות בין חברי צוותינו, את המדענים הבכירים ביותר בפליאוגרפיה הלטינית, היוונית ואחרות : ז'אן מלון (Jean Mallon), הפליאוגרף הלטיני המוכשר בדורו, ליאון ג'יליסן, עמנואל פול (Emmanuel Poulle), מנהל בית הספר הגבוה לפליאוגרפיה, ז'אן איריגואן (Jean Irigoin), המומחה הגדול ביותר בפליאוגרפיה יוונית (ראה רשימת פרסומים, מאמר מספר 167), אנדרה קאקו (André Caquot), המומחה בפליאוגרפיה ארמית, ועוד רבים אחרים (לרוב חברים ב-Académie des Inscriptions et des Belles-Lettres). מאז שנת 1965, ההשתתפות של חברי הצוות בישיבות העבודה הייתה עקבית : הם נעדרו רק מטעמי בריאות, מוות או חולי. הם לא זכו לתהילה בשל מאמציהם ועזרתם : בצניעות, מתוך אהבת המדע, למדנותם וחוכמתם אפשרו לנו להימנע מטעויות רבות והבטיחו את התפתחותה התקינה של הפליאוגרפיה העברית הצעירה.
בשנת 1974, נפגשו כל חברינו בכנס בינלאומי של המרכז למחקר מדעי של צרפת : הרשימה הארוכה של המשתתפים הינה אות הוקרה לכל המומחים והקולגות אשר עזרו לנו ושברצוני להודות להם כאן (ראה רשימת פרסומים, édition 1).
ב- 1987, ארגנה גם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים יום עיון בו השתתפו כל חברי הצוות הישראלי (ראה נספח 2 ).
בינתיים, מולאו השאלונים הקודיקולוגיים בספריות הרבות ברחבי העולם; כולם כמעט מולאו על ידי החברים בצוות הישראלי , ובעיקר על ידי לאה שלם. לרוב, נבדקו השאלונים על ידי מלאכי בית-אריה. תוצאות עבודה זו יהיו בקרוב זמינים ברשת : "ספר-דתא" (SfarData), שתוכנן על ידי מלאכי בית-אריה, הוא שמו של מאגר הנתונים הקודיקולוגיים, הראשון מסוגו, לכתבי יד מימי הביניים. הצוות הישראלי פרסם גם מחקרים קודיקולוגיים רבים, השלים קטלוגים קיימים, כרכים של דוגמאות כתב וכו'... (ראה רשימת פרסומים של מלאכי בית-אריה באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים).
לעומת זאת, הצוות הצרפתי, אשר לא תרם רבות לאיסוף הנתונים באמצעות השאלונים, ערך מחקרים שהשלימו את המידע שהתקבל מהם.
חלק מן המחקרים האלה טיפלו בשאלות המטרידות את כל הפליאוגרפים :
1. חקר החומרים מהם עשוי הספר הוא תחום שיש בו עניין לכלל החוקרים את הפליאוגרפיה של ימי הביניים, אך לגבינו נושא זה היה בעל חשיבות ראשונה במעלה והוא נחקר על ידי חבר בצוותינו (דיואות שחורות בימי הביניים , וגם חמשת הכרכים המוקדשים לתולדות סוגי הנייר מאת מוניק זרדון בת-יהודה [Monique Zerdoun Bat-Yehouda], ביבליולוגיה 7, 8, 16, 17, 19,Brepols Eds. , Turnhout, הם ספרי מופת עבור כל פליאוגרף).
2. ניתוח סוגי הכתב והקשר בין צורות הכתב לבין תנועות הסופר חורג בהחלט מן התחום הצר של חקר הכתב העברי אך הוא מסביר רבים מאפיוניו. ניסיתי לתאר אותו ולשם כך עבדתי עם פיזיקאים ורופאים (ראה תחום 4).
פליאוגרפיה העברית של ימי הביניים בעיות יחודיות משלה.
הבעיה הראשונה:
מחקרינו עוסק בכתבי היד בציון תאריך בין שנת 1000 לבין שנת 1540 (אנו משערים כי סביב שנה זו הופכים הספרים המודפסים לנפוצים). הבה ננסה לאמוד את מספרם. פרט ל-000 250 קטעים מן הגניזה (אוסף, שאמור היה להיקבר אך לא נקבר ואשר נמצא בבית כנסת בקהיר, החל מסוף המאה התשע-עשרה) ואלפי הדפים שמוחזרו (הדפים שעליהם כתבו נמחקו וששמשו מחדש,שוב ושוב, לכתיבה או מוחזרו בכריכות ספרים), נשתמרו כ- 000 100 כרכים, אולם רבים מהם (מספרם נאמד בין 000 40 לבין 000 60 ) אינם מימי הביניים. כ- 100 3 מהם הינם בעלי ציון תאריך ותארו, דהינו כ- 3 עד % 5, אחוז בעל תוקף סטטיסטי רק לגבי סוף ימי הביניים. אכן, התפלגות כתבי היד העבריים בציון תאריך (ואלה שאין בהם ציון תאריך אך שניתן לאמוד את זמנם) אינה אחידה ביחס לזמן ולמקום; כמעט 000 3 כתבי יד בציון תאריך הם מתקופה שבין 1280 לבין 1540 (ראה רשימת פרסומים, מאמרים מספר 72 ו-183, בעברית, בהכנה).
אם כן מתמקד מחקרינו בתקופה היסטורית זו : מספר כתבי היד בציון תאריך והמקור הגיאו-תרבותי שלהם עשירים ומגוונים דים על מנת להתייחס אליהם כאל מדד המייצג באופן אמין את מצב כתבי היד שאין בהם ציון תאריך ושניתן לאמוד את זמנם.
אולם, מהו חלקו של מחקרינו בתולדות הכתב העברי בכללותו? המספרים (הערכות ולא מספרים מדויקים!) מדברים בעד עצמם: מסיום העת העתיקה ועד לשנת 000 1 נשתמרו 300 – 200 קטעי כתב יד, ורק אחד מהם בציון תאריך. בין שנת 1000 לבין 1200, נשתמרו 101 כתבי יד. כמאה נוספים נשתמרו מן התקופה שבין 1200 לבין 1280. כ- 000 3 נשתמרו בין 1280 לבין 1540. נדון בכל תקופה בנפרד.
1. האלפבית העברי המרובע, אשר משמש אותנו עדיין, הופיע בסביבות המאה השלישית לפני הספירה. לקראת התפנית ההיסטורית של תחילת הספירה הנוצרית, האוצר העצום של כתבי היד המכונים "מגילות ים המלח" (בין המאה השנייה לפני הספירה לבין המאה השנייה לספירה) מספקים לנו דוגמאות, רבות ומגוונות, של טקסטים מסוגים שונים ושל המגילות עליהן כתובים הטקסטים.
אולם, העת העתיקה שונה מאד מהתקופה המעסיקה אותנו והיא נושא מחקרם של מומחים אחרים.
2. לאחר העת העתיקה, בסביבות המאות החמישית-שישית לספירה, ישנו חלל : עד לשנת 1000, כמעט ולא נשתמרו כתבי יד באותיות עבריות, בציון תאריך או בלעדיו. אולם, עדיין ידעו לכתוב בכתב העברי. נוסף על העדויות על כך מן הספרות, קיימים כתובות אבן ופסיפסים, וכן קטעי מגילות עור ופפירוס (נייר שיוצר מצמח הגומא, הנודע גם כצמח הפפירוס, אשר הומצא על ידי המצרים ושמש אותם החל מ- 000 3 לפני הספירה). הם נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות אך אין בידינו פרט מוחשי כלשהו שיעזור לנו לאמוד את זמנם, גם אם באופן מעורפל.
הקלף שמש להעתקת התנ"ך במשך כל התקופה ולכן אינו יכול לעזור בקביעת תאריך. מה בנוגע לפפירוס? בעולם העתיק, כל הסופרים, בכל סוגי הכתב, השתמשו בפפירוס, וזאת עד למאה התשיעית לספירה. אז הוחלף הפפירוס (הפפירוס הערבי המאוחר ביותר הוא משנת 1087) בארצות האיסלם (הסופרים בכל סוגי האלפבית) בנייר הסיני (גם נייר זה ממקור צמחי והוא משמש אותנו עדיין). לו היינו מגלים קטעי פפירוסים בכתבים עבריים, שניתן בוודאות לזהות כשייכים לתקופה כלשהיא לאחר תחילת הספירה הנוצרית, היה לנו קצה חוט.
יצאתי לדרך במטרה לבקר בכל המוזיאונים ובכל הספריות בהם נאמר, לרוב מפה לאוזן, כי נשתמרו קטעי פפירוסים שעליהם כתובות אותיות עבריות. הנסיעות היו רבות אך התוצאות דלות למדי. מצאתי 155 קטעי פפירוסים שניתן לחלק לשתי קבוצות : אלה שקודמים למאה השביעית ואלה מהתקופה שבין המאה השביעית לבין המאה השמינית. כל הקטעים קטנים ופענוחם טרם נסתיים.
אולם, במהלך אחת הנסיעות המייגעות האלה התחרשה הרפתקה יוצאת דופן. קולגה סיפר לי כי ראה בספרית קולן (Köln) קטעים כתובים בעברית, אך הוא לא ידע לומר האם מדובר בקלף או בפפירוס משום שלא ידע להבדיל ביניהם. נסעתי לספריה בגרמניה, התיישבתי באולם הקריאה של הספריה וקראתי את הקטע המסומן כמספר 1901, הנושא שש שורות חלקיות של כתב, על שטח של בול דואר : 10 ס"מ גובה על 4.5 ס"מ רוחב. לקח לי רבע שעה לכתוב את תאור הקטע ואַכְזָבָתִי ודאי נראתה על פני. פרופסור ד. הגדורן ( D. Hagedorn) הציע להראות לי פפירוס "יווני-ארמי". כאן התברר עד כמה מסובך היחס בין השפות לבין האלפביתים. קוראים וכותבים באותיות עבריות את השפה היוונית, הלטינית, הערבית, הפרסית, הצרפתית, הגרמנית, הספרדית, הסינית ועוד רבות (אין להתפלא מכך. הרי, גם האלפבית הלטיני משמש לכתיבת שפות רבות מאד!).
ארבע וחצי השורות הראשונות של הפפירוס הן בשפה היוונית והסוף בשפה הארמית. הפפירוס כולו נכתב באותיות עבריות והוא יפהפה : כ-80 ס"מ אורך על 30 ס"מ רוחב. כל 27 שורותיו, שנכתבו במאונך לצד הקצר, נשתמרו היטב. מדובר בכְּתֻבָּה יהודית שנכתבה בשנת 417 לספירה, באנטינופוליס, במצריים. עבדנו יחד, צוות חוקרים, על מנת לפרסם כתב יד נפלא זה (ראה רשימת פרסומים, מאמר מספר 62 וספר מספר 15), שהינו כתב היד באותיות עבריות, בציון תאריך ומקום, היחיד מתקופה של שמונה מאות שנה!
3. לאחר שסיימנו לתעד את כל כתבי היד בציון תאריך שנכתבו עד לשנת 1000, החלטנו לתאר את כל אלה שנכתבו לפני שנת 1280, יהא מקום הימצאם אשר יהא. יצאנו למסע יחדיו, מלאכי בית-אריה ואנוכי, כדי שהתיאורים המודפסים (מקיפים יותר מהשאלונים) יבוקרו ויתוקנו מידית בשתי השפות, עברית וצרפתית. תיאורים אלה פורסמו בארבעת הכרכים של codices hebraicis litteris exarati quo tempore scripti fuerint exhibentes (קודקסים באותיות עבריות בציון תאריך), בסדרה series hebraica. למלאכי בית-אריה היה הרעיון המוצלח להציע לז'אן וזין (Jean Vezin) ו-הרטמוט אצמה (Hartmut Atsma) מנהלי הסדרה Monumenta Palaeographica Medii Aevi בהוצאה לאור Brepols Eds, לפרסם סדרה זו, ונעננו בחיוב.
כרכים אלה מתארים 101 כתבי יד בציון תאריך מתקופה שמתחילה לפני שנת 1000 ועד לשנת 1200 (ראה רשימת פרסומים, ספרים מספר 19, 20, 21 ו-24). בכרך הראשון (שנים 895-894 עד 1020), מתוארים 18 כתבי יד (או ליתר דיוק, קטעי כתב יד); בכרך השני (שנים 1021-1020 עד 1079), 22 כתבי יד; בכרך השלישי (שנים 1140 עד 1185), 29 כתבי יד בציון תאריך ובכרך הרביעי (שנים 1144 עד 1200), 32 כתבי יד בציון תאריך. כמעט כולם מארצות האסלאם ובעיקר ממצריים (שבה נמצאה מה שמכונה "גניזת קהיר"). בין 1200 לבין 1280 ישנם כמאה כתבי יד בציון תאריך נוספים ומתחיל להיווצר מאזן בין המזרח לבין המערב (הסקירות אשר אמורות להופיע בכרכים חמישי עד שמיני טרם פורסמו; (ראה רשימת פרסומים, במאמר 178 ניתן לקרוא את הטיוטות, בשפה הצרפתית, של התיאורים הקודיקולוגיים של כתבי היד בציון תאריך בין 1200 לבין 1280; טיוטות אלה, מטבען, לוקות בחסר).
הבעיה השניה
הקודקסים הם רק סוג אחד של "ספרים" אשר שמשו את היהודים. הכתב העברי של ימי הביניים, על כל גווניו הגיאו-תרבותיים, מאופיין באחידות גרפית החלה על כל החומרים בהם השתמשו : קלף ונייר, אך גם אבן, עץ, מתכת. אומנם קיימים שלושה סוגי כתב : 1) מרובע וקליגרפי; 2) מרובע למחצה, רהוט למחצה; 3) מהיר ורהוט; אך הבחירה בסוג זה או אחר תלוי במידה שווה בחומר שעליו כותבים ובטקסט. כך למשל, הכתב המרובע והקליגרפי שמש לכתיבת התנ"ך ולמצבות, הכתב המהיר והרהוט לכתיבת קודקסים ורוב המסמכים המשפטיים.
א. המגילות
הכתב העברי הקליגרפי ביותר הוא זה שנכתב על ספרי התורה וזאת בשל קדושתם. ( בין המאה הראשונה לבין המאה החמישית לספירה, הקודקס החליף את המגילה וספרים בכל השפות ובכל סוגי הכתב, במזרח התיכון ובמערב, הועתקו על קודקסים. המגילה נשתמרה אך ורק אצל היהודים : עליה כתובה התורה, אותה קוראים בבית הכנסת במהלך התפילה. בימי הביניים,"מגילות אסתר" נכתבו על ספרים רגילים [ולא על מגילות]). עדיין קיימות מגילות רבות מימי הביניים; באף אחת מן המגילות צוין הזמן, אך כיוון שהחומרים מהם הן עשויות, מימדיהן וסוגי הכתב בהן משתנים בהתאם למקום ולזמן, ניתן לאמוד את זמנן ולמקם אותן, בדיוק כפי שניתן לעשות זאת לגבי הקודקסים. אולם, המחקר טרם נעשה ולא ניתן למצוא מיקרופילמים של מגילות במכון לתצלומי כתבי-יד בירושלים.
ב. כתובות חרותות
נמצאו כתובות על מצבות ובבתי כנסת מהמאה התשיעית בדרום איטליה; החל מהמאה האחת-עשרה, מוצאים אותן גם בספרד ובאשכנז, ובצרפת החל מהמאה השתים-עשרה.
ג. תעודות
התעודות הראשונות (cartae) מקורן מקטלוניה ומגרמניה (המאה האחת-עשרה). באנגליה, הן מופיעות מהמאה השתים-עשרה.
האבנים והתעודות הם לא רק בעלי ציון זמן אלא גם מקום כתיבתם ידוע. אם כן, אנו זקוקים לשלוש הקטגוריות (מגילות, כתובות ותעודות) לשם עריכת מחקר מקיף של הכתיבה העברית.
(עקרונית, מחקרים אלה מתוכננים להתפרסם במסגרת Series hebraica. הכרך הראשון של Inscripciones funerarias hebraicas medievales de España , מאת ג'ורדי קזנובס מירו (Jordi Casanovas Miró) פורסם ב- 2004).
הבעיה השלישית
התאורים הקודיקולוגיים שלנו מציינים אך ורק את הג'אנר של הטקסטים המועתקים, אין פרטים על טקסטים עצמם וגם לא על מחבריהם. רק כך יכול היה מחקרינו להתבצע, וזאת מטעמים מעשיים (לו היינו מתעכבים על פרטים אלה, לא היינו מסיימים את מחקרינו לעולם!).
בשנת 1992, נראה לי כי הגיעה העת לערוך סקירה ולפרסם את אשר למדנו עד כה על כתבי היד העבריים מימי הביניים. הספר הראשון (ראה רשימת פרסומים, ספר מספר 16, בעברית) דן בקודיקולוגיה בלבד, שני הספרים שפורסמו בהמשך (ראה רשימת פרסומים, ספר מספר 17, בצרפתית, ומספר 22, באנגלית) מרחיבים את היריעה.
בעקבות הפליאוגרפיה העברית
המטרה האמיתית של כל מחקרינו הפכה להיות ברת ביצוע. כתבי היד בציון תאריך הינם רק חלק קטן מכתבי היד הקיימים, אך בידינו הכלים המאפשרים לנו לכתוב קטלוגים המציגים את כל פרטי המידע, חומריים וטקסטואליים כאחד (לגבי רוב רובם של כתבי היד מסוף ימי הביניים). כתבי היד ללא ציון תאריך לא זכו לתיאור קודיקולוגי ופליאוגרפי. אולם, כמעט כל הטקסטים שלהם קוטלגו, לרוב בקיצור, לעיתים באופן מפורט ומרשים, על ידי המלומדים שקדמו לנו. פתרון אחד שהוצע היה לתקן ולהשלים את הקטלוגים האלה עם תיאורים קודיקולוגיים קצרים. זה מה שעשה מלאכי בית-אריה בספריה הבודליאנית באוקספורד, ומה שהוא עשה יחד עם בנימין ריצ'לר (Benjamin Richler) וצוות המכון לתצלומי כתבי-יד (בירושלים) בספריה פלטינה, בפרמה, ובספרית הוותיקן. עבודות אלה הינן מאד חשובות והן תורמות רבות לחוקרים. זו, ככל הנראה, הדרך היחידה לטפל בזמן יחסית קצר במספר רב של כתבי יד.
אולם, בתאורים אלה, הטקסט והתאור הקודיקולוגי באים זה אחר זה, היחסים ביניהם אינם מובהרים. כתוצאה מכך, כתב היד כ"ישות", אפיוניו המקוריים, יחודו אינם מובלטים.
אלה מתגלים רק כאשר מספרים את קורותיו של כתב היד, אם מקשרים, במידת האפשר, בין כל הפרטים, החומריים והטקסטואליים כאחד. קורותיו של כתב היד מתחילות ברגע בו הכותב או המצנט מחליט ליצור כתב יד זה, ניתן בהמשך לעקוב אחר גלגולי הכנתו, תקלות ו"תאונות" אשר אירעו לו, הידיים אשר החזיקו בו, הקוראים אשר כתבו בו את תוספותיהם ובאוריהם, בעליו היהודיים והנוצריים והערותיהם השונות וכו'.
גובש פרויקט של כתיבת קטלוג "חדש" שאמור לספר את קורותיו של כל אחד מכתבי היד העבריים הנשמרים בצרפת (ראה רשימת פרסומים, מאמרים מספר 164 ו-165); קטלוג שיביא בחשבון את גופו ואת נשמתו של כתב היד. "קטלוג חדש" זה גובש בעזרת הועדה הצרפתית לפליאוגרפיה עברית. כדי לפרסם את הקטלוג יצרו בהוצאה לאור Eds Brepols. הסדרה נקראת " כתבי יד עבריים בספריות צרפת" ("Manuscrits en caractères hébreux conservés dans les bibliothèques de France") והיא מנוהלת על ידי פליפ בובישון (Philippe Bobichon), מהמכון למחקר ולתולדות הטקסטים (IRHT), יחד עם לורן הרישה (Laurent Héricher), מהספרייה הלאומית של צרפת (BnF ). ארבעה כרכים כבר פורסמו. המקטלגים הינם בעלי ידע רב גם בפליאוגרפיה וגם בחקר הטקסטים בהם הם עוסקים; כאשר בקיאותם לוקה בחסר, הם אינם מהססים להתייעץ עם קולגות המתמחים בתחום ואשר מעניקים את עזרתם ברצון רב.
תאור כתב היד נעשה בשני שלבים : תאור חומרי ולאחר מכן תאור הטקסט או הטקסטים.
רצף זה מתיישב עם תפקוד השכל האנושי : דרושה תשומת לב מרבית על מנת לתאר את האפיונים המוחשיים, קודיקולוגיים ופליאוגרפיים של כתב היד; כנ"ל לגבי הקריאה וההבנה של הטקסט. שתי הפעולות חשובות באותה מידה אך לא ניתן לעסוק בשתיהן באותו זמן; יש לבצען בזו אחר זו (מקרה שבו טעיתי, לא מכבר, בזיהוי כתב יד ידגים היטב את חשיבות עיקרון זה. ניתן לזהות כתב יד איטלקי מהמאה השלוש-עשרה בזכות הכתב היפה והמעוגל ובזכות שורותיו המסודרות היטב. בדקתי דף מתוך כתב יד אשר נשלח אלי על ידי קולגה, וכיוון שהתמקדתי בהיבט האסטטי, קבעתי כי מדובר בטקסט מן הפילוסופיה האיטלקית. בעצם, היה מדובר בקטע ממורה נבוכים של הרמב"ם, בלבוש איטלקי נאה! כאשר קולגה צעירה העמידה אותי על טעותי, הייתי כה נבוכה עד כי ביקשתי שתענה במקומי למי ששלח אלי את צילום כתב היד!).
לאחר מכן יש לאמת את הנתונים, לבדוק מחדש את כל הפרטים, להבין אותם יחדיו ולנסות לשחזר את קורות כתב היד : העתקתו, הקוראים בו, בעליו וכו' (ראה ההנחיות לכתיבת הקטלוג, המופיעות בראש הכרך הרביעי של הסדרה : "גישה ושיטה : מבנה ותוכן התאורים"). כך, הקריאה בקטלוג הופכת מהנה ומפגישה אותנו עם "ישויות היסטוריות" אשר מושיטות את ידן אלינו, מעבר למאות השנים המפרידות בינינו.
תולדות הכתב (תחום 4)
העיסוק בחקר כתבי היד העבריים, בהכרח חייב אותי להתמודד עם שאלות כלליות יותר בנוגע ל"כתיבה" ולדרך בה היא פועלת. בני האדם כותבים רק מאז כששת אלפים שנה : תחילת הכתב מסמן את תחילתה של תולדות האנושות. העברת הידע בין התרבויות ובין הדורות אפשרה האצה של השינויים התרבותיים אשר השאירו הרחק מאחור את האבולוציה הביולוגית. מה ניתן לדעת על הפעילות המהותית הזו בתולדות האדם?
האובייקט הכתוב הוא העדות מוחשית של הכתיבה, שימורו לאורך הזמן הוא המעניק לו את כוחו וחשיבותו. ולכן, תולדות הכתב כולן הן בעצם תולדות של האובייקטים הכתובים :
המומחים בחקר מצרים הקדומה ואשור, בחקר כתובות ובחקר כתבי יד יווניים ולטינים על נייר פפירוס קיבצו, מזה מאות שנים, אסופות של אובייקטים כתובים; הם פענחו, סווגו וחקרו אותם, הם הצליחו לעמוד על דרך רישומן של האותיות, כתבו את תולדות האלפביתים ואותיותיהם, קבעו את זמנם ומיקומם של האובייקטים הכתובים השונים.
גם למערכת הסימנים הגרפיים אשר שימשה בתרבויות השונות הוקדשו מחקרים רבים. היא קשורה לשפה הדבורה, שקדמה לה בזמן, והיחסים בין השפה הדבורה לבין השפה הכתובה שונים מאד בתרבויות למיניהן (ראה בנושא זה, ספר שנותר אקטואלי עד היום :L’écriture et la psychologie des peuples, ed. A Colin, Paris, 1963 [הכתב והפסיכולוגיה של העמים] ).
האובייקט הכתוב אומנם מעיד על הכתיבה, אולם, טעות היא להתייחס אליו כמעיד על הקריאה. יתכן כי איש לא קרא אותו, פרט לסופר. יש להפריד בין הכתיבה לבין הקריאה כי שתי פעילויות אלה, אשר יש נטייה לחקור אותן יחד, שונות מאד במהותן.
הקריאה מתבצעת על בסיס סימנים כתובים, אותם היא כלל לא משנה. היא חוזרת ונשנית כאוות נפשנו, במהירויות שונות; היא סלקטיבית ובלתי רציפה. לרוב, מעורבים בה תנועות עיניים וראש בלבד. הקריאה אינה משאירה סימן לאחר שהתבצעה : כדי שנדע כי אכן בוצעה יש למצוא עדות לכך בכתב.
הכתיבה הינה מעשה דינמי, אשר מתחרש בחלל תלת מימדי, בזמן יחידי, הומוגני וליניארי. תנועות גוף הכותב, אלה של היד המונחית על ידי העין, מחוללים ומלווים את מסלול כלי הכתיבה בחלל, מסלול אשר משאיר סימנים אך ורק על פני השטח של החומר עליו כותבים יהי חומר זה אשר יהיה.
ניסיתי להבין היבט אחד של הכתיבה : היותה פעילות אנושית ייחודית. כיצד היא מתהווה בתרבויות השונות? מהן הסיבות לצורות השונות בהן היא מופיעה? כיצד היא קשורה למוח, לעין וליד של האדם? חוקרים מעטם בלבד חקרו שאלה זו. תחילה, ז'אן מלון ( Jean Mallon1904-1982) בתחום הפליאוגרפיה הרומית ו-אריק ג. טורנר (Sir Eric G. Turner 1911-1983) בתחום חקר הפפירוסים היוונים.
רציתי לבדוק האם ניתן להחיל את ממצאיהם על כל תולדות הכתיבה וערכתי מחקרים גם על בחינת הכתב (מצידה של הקריאה) וגם על התנועות הכרוכות בכתיבה. לשם כך עבדתי בשיתוף פעולה עם פיזיקאים (ראה רשימת פרסומים, מאמרים מספר 26, 35, 69 , ספר מספר 7 ) ועם רופאים (ראה רשימת פרסומים, מאמרים מספר 54, 96). בזכות מחקרים אלה, הצלחתי להסביר מדוע עברים והערבים כותבים מימין לשמאל בעוד היוונים והלטינים כותבים משמאל לימין (ראה רשימת פרסומים, מאמרים מספר 73, 75, ספר מספר 7 ). בשנת 1990 התקיים כנס בשם "הכתיבה, המוח, העין והיד", שבו השתתפו מדענים רבים, מומחים בתחומים שונים. הספר שפורסם בעקבות הכנס (ראה רשימת פרסומים, édition 2, מאמר מספר 95) מהווה ספר יסוד בנושא הנדון.
לאחר 40 שנות מחקר, כתבתי את תולדות הכתב הים תיכוניים והמערבי, מנקודת מבטו של הכותב (ראה רשימת פרסומים, ספר מספר 25).
שונות (תחום 5)
לא מדובר בתחום של ממש אלא באסופה של מאמרים על כתבי יד שונים או מאמרים שנכתבו כאות הוקרה לחוקרים דגולים. כך למשל, מאמר על מחיר אבני החן באיטליה במאה החמש-עשרה (ראה רשימת פרסומים, מאמר מספר 19), תעודת אירוסין מהמאה הארבע-עשרה באזור דופינה (Dauphiné), שבצרפת (ראה רשימת פרסומים, מאמר מספר 36) או דיון בנושא תפקידן של הנשים בכתיבה (ראה רשימת פרסומים, מאמרים מספר 97 ו- 120) ובפילוסופיה היהודית (ראה רשימת פרסומים, מאמר מספר 174) וכו'. ישנם גם מאמרים שנכתבו כאות-הוקרה לאחדים ממורי.
ברגע כתיבת מילים אלו ממשיכים מסעותי! ה"קטלוגים החדשים" מעוררים בי עניין כבעבר. נוסף על כך, מרק ג'ופרואה (Marc Geoffroy) ואנוכי עסוקים כעת במלאכה מרתקת : "להוציא לאור", תרתי משמע, חלק מהמקור הערבי של באור על De Anima מאת אריסטו, באור הנפש מאת אִבְּן רוּשְד (הפילוסוף המוסלמי הגדול מהמאה השתיים-עשרה), באור שעד כה חשבו כי נותר ממנו רק התרגום הלטיני (ראה רשימת פרסומים, ספר מספר 23).
אלו מסקנות ניתן להסיק מקריירה ארוכה זו, שאת תמציתה הצגנו כאן? ידעתי מכבר שכל ידע, באשר הוא, הינו אישי (Michael Polanyi, Personal Knowledge, 1958, וכדומה) וזאת מבלי לגרוע כהוא זה ממהותו המדעית. כאשר מדובר בהיסטוריה ובסימנים הפיזיים ואינטלקטואליים של דמויות מן העבר, הדבר מובן מאליו באופן ברור ביותר. ידענו גם שכל אחד מאיתנו יכול לתפוס אך ורק חלק קטן ביותר מהמציאות הממשית. את זאת הבנו היטב כאשר השווינו בין מספר כתבי היד שנחקרו לבין מספרם של אלו שניתן יהיה לחקור. אולם, המעט שהושג מראה כי ניתן להתקרב לבני אדם אשר חיו מאות שנים לפנינו. בזכות הכתב והכתיבה יחד, ביכולתנו לדלות מהם פרטי מידע המאפשרים לנו להתוודע להיסטוריה שלהם. הכתב הוא הנס עליו מתבססת התרבות האנושית.
נספחים לתחום 3 :
1. פרויקט שהוכן על ידי קולט סיראט ומלאכי בית-אריה והוצג בפני האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בנובמבר 1964 : 4 עמודים בעברית
2. תוכנית יום העיון שהוקדש לפליאוגרפיה העברית באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בדצמבר 1987 : 2 עמודים בעברית.