נושא נוסף שאעלה כאן הוא שאלת גורלם של גופים הנופלים בואקום. אריסטו דן בשאלה זו כעיקרון ממנו ניתן ללמוד על אי אפשרותו של ריק. עיקרה של ההוכחה האריסטוטלית, היא שמהירותו של עצם הנופל לארץ דרך האויר, גבוהה בהרבה ממהירותו של אותו עצם, הנופל לארץ דרך מים. הסיבה להבדל במהירות הוא ההבדל בדקותו ובעוביו של החומר דרכו עובר העצם בנפילתו, קרי עובי התווך. לו היינו מעבירים את העצם בריק, הנעדר כל עובי, היתה תנועתו ללא זמן. אולם הגדרת התנועה היא תהליך בזמן, ולכן לא יתכן שעצם היה יכול להתנועע בתוך ריק.

הנחה זו של אריסטו בדבר התנועה בריק, מתבססת על שני עקרונות, הראשון נוגע לתנועה והשני למהירות. הראשון הוא שלכל תנועה חייבת להיות סיבה. המצב הבסיסי של הגוף הוא מנוחה או השאיפה לחזור למצב המנוחה. דבר זה נכון לא רק לגבי תחילת התנועה, אלא כל רגע ורגע שבו היא נמשכת. השני: המהירות תלויה גם בכח המניע (העיקרון הקודם) אך גם בהתנגדות העומדת לפניו. בתנאים שווים, המהירות תקבע באמצעות היחס בין הכח המניע לבין ההתנגדות. 

אם לכל תנועה חייבת להיות סיבה והמצב הטבעי של הגוף הוא המנוחה, כיצד יש לסווג את התנועה הטבעית? במקרה הרגיל של הנעה, מניע חיצוני פועל על המונע באמצעות מגע. ההתנגדות נעוצה בנטיה של כל גוף להישאר במצב מנוחה, או לחזור אליו. בתנועה הטבעית המונע אינו מתנגד למניע, ולכן ההנגדות היחידה שבאה בחשבון היא זו של התווך.  המהירות נקבעת אפוא ביחס בין הכח המניע לבין ההתנגדות של התווך, קרי הגוף דרכו מתבצעת התנועה. לו לא היה תווך, לא היתה מהירות, והתנועה היתה נעשית ללא זמן, דבר שסותר, כאמור, את מושג התנועה, שהרי הזמן והתנועה קשורים זה בזה.

בפירושו של אבן רשד לדברי אריסטו בפרק זה, מובאת דעת אבן באג'ה לפיה אין התנועה בריק מתרחשת ב'עתה'. לדעת אבן באג'ה, לו היה החומר דרכו עוברת התנועה האחראי היחידי לקיומה של תנועה בזמן, תנועת הגלגלים, שאינה עוברת דרך חומר אחר, היתה מתרחשת ללא זמן. כיון שתנועת הגלגלים מתרחשת בזמן, טוען אבן באג'ה, לא יתכן שהגורם לזמן הוא החומר דרכו עוברת התנועה. אלא, חומר זה הוא רק סבה מקרית לאיחור התנועה, והתנועה קיימת גם בלעדיו ושייכת לעצם הנופל כתכונה פנימית ומהותית לו.  כשמדובר אפוא בגלגלים, הסיבה להבדל במהירות התנועה תלויה במניע. ככל שהמניע דומה יותר למונע – התנועה איטית, וככל שהוא נעלה ממנו – התנועה מהירה.

אבן רשד דוחה את השגותיו של אבן באג'ה. לטענתו, בתנועת השמים המניע (השכל) והמונע (החומר החמישי) הם שתי ישויות נפרדות, הקיימות כל אחת בעצמה בפועל. לפיכך, במקרה זה קיימת התנגדות בין המניע למונע, והתנגדות זו יוצרת את זמן התנועה. אך ביסודות המונע (החומר / הגוף) אינו קיים ללא המניע (השאיפה של העצם לחזור למקומו הטבעי / הצורה). בשל כך, אין הגוף פועל על עצמו כסיבה פועלת לתנועת עצמו.  חומר העצם (קרי, החומר הראשון) קיים לכשעצמו רק באופן פוטנציאלי, והצורה היא הנותנת לו קיום אקטואלי. מכיוון שאין להפריד בין חומר וצורה, לא יתכן שהחומר הראשון יהווה מתנגד למניע ויצור את הזמן, אלא החומר שדרכו עוברת התנועה הוא המתנגד למניע, והוא הסיבה העצמית לתנועה.  לדעת אבן רשד אם לגוף היתה מהירות תנועה עצמאית, שאינה תלויה באמצעי בו הגוף עובר, והתנגדות האמצעי היתה סיבה מקרית ולא עצמית-טבעית למהירות התנועה, אזי משמעות הדבר הוא כי שום גוף לא נע בפועל בתנועה טבעית, כי הרי כל גוף הנע בכל כיוון שהוא, נע בתוך חומר, המעכב  את תנועתו הטבעית, והופכה ללא טבעית.

בסכולסטיקה הנוצרית נדיר למצוא קבלה גורפת של ביקורת אבן רשד, ובדרך כלל נטען שמחד אריסטו השתמש בטיעון התווך רק כדי לנגח את עמדת אלו שקיבלו קיום ריק, אך מאידך, אין התווך הסיבה היחידה לתנועה. מוקד השאלה בסכולסטיקה לא היה נעוץ אפוא בשאלה ההיפותטית של הנפילה בואקום, אלא בשאלה: האם התנגדות התווך הא הסבה הבלעדית של רצף התנועה, כלומר התרחשותה בזמן?

לעומת זאת, אצל הפילוסופים היהודים, לא הוקדשו דיונים ארוכים לשאלה זו. כך למשל, רלב"ג בעקבות אבן רשד בפירושו לביאור הבינוני, מסביר כי אין להניח שמהירות האבן בתוך התווך היא מהירות בפני עצמה כי אם כן, אחת מן השתיים: או שמהירות תנועת האבן בתווך נוספת למהירותה העצמית, אולם, תנועת האבן באויר או במים היא תנועה אחת ולא שתי תנועות. או שהתנועה בתוך התווך מבטלת את התנועה העצמית ואז אין משמעות לתנועה העצמית. לפיכך רלב"ג דוחה לחלוטין את ביקורת אבן באג'ה, ונאמן לשיטת אבן רשד.

 ומכאן לפרשנותו של רמב"י. ראשית יש לזכור כי רמב"י, בניגוד לאבן רשד, אינו רואה בחומר הראשון ישות בכח הגמור. ולכן הפתרון שמציע אבן רשד להסתייגות של אבן באגה', על פיה אילו התנועה היתה תלויה בחומר שדרכו עוברת התנועה, תנועת הגלגלים לא היתה בזמן, אינה תקפה באותה מידה. לפי אבן רשד, דווקא מכיוון שלחומר הראשון יש מציאות כחנית, אזי התנגדות החומר אינה יכולה להיות מספיקה כדי ליצור תנועה בזמן. לעומת זאת, לפי רמב"י, לחומר הראשון יש כוחניות ממוצעת. מכאן מציע רמב"י מערכת מסובכת הרבה יותר משל אבן רשד, בכדי להסביר את התנועה. נמצא אפוא, שעל אף שבבסיסה המערכת שמציע רמב"י היא מערכת אבן רשדית, ניכרים ביניהן כמה הבדלים.

בדומה לאבן רשד, רמב"י קובע שחומר הגלגל ומניע הגלגל הם שני עצמים נפרדים, שלכל אחד מציאות משל עצמו בפועל. לפיכך, התנגדות הגלגל היא עצמאית, ואין הוא זקוק לחומר שיעזור לו בהתנגדות למניע, בכדי ליצור תנועה בזמן. ככל שהמניע נעלה יותר, והפער בין מעלתו למעלת חומר הגלגל קטן יותר, כך התנועה מהירה יותר. לפיכך, הגלגל היומי, שמניעו הוא האל (כפי שעולה מהחלק המטאפיזי של האנציקלופדיה), וחומרו זך ביותר, מתנועע בעשרים וארבע שעות. לעומת זאת גלגל כוכבי השבת, שחומרו עכור, בשל עודף כוכביו, תנועתו איטית ביותר, כי חומרו יוצר התנגדות גדולה יותר.

לעומת חומר הגלגל, החומר ההיולי של העצמים בעולם השפל, על אף שיש לו מציאות חלושה וממוצעת, אינו מספיק בעצמו ליצור התנגדות מספיק חזקה למניע. הפער בין הצורה המניעה ובין החומר היולי תהיה כה קטנה (שהרי החומר לא קיים לעצמו אלא באופן חלוש), שהמניע לא יצליח להניע את החומר, ואם יניע אותו-- ינוע ללא זמן. לפיכך החומר זקוק גם לחומר שדרכו תעבור התנועה, כדי ליצור תנועה בזמן.

השינויים בין רמב"י לאבן רשד הם שלושה: הראשון הוא שלהיולי יש מציאות עצמאית ממוצעת. להבדל זה, שכבר התבטא במאמר הראשון של האנציקלופדיה על אודות החומר הראשון, אין תפקיד מהותי בגישה העקרונית בין אבן רשד ורמב"י בשאלת הזמן והתנועה. ההבדל השני הוא שלפי רמב"י החומר שדרכו עוברת התנועה 'מתחבר' להיולי המתנועע, והופך להיות כאילו חלק ממנו, וביחד הם חומר שלם בפועל הגמור, ובאופן זה גם בעצמים של העולם השפל ניתן להפריד בין המניע למתנועע, ונוצרת זהות בין עיקרון התנועה של העולם העל ירחי עם זה של התת ירחי. מעניין זה נובע ההבדל השלישי והוא שלפי אבן רשד הממוצע הוא הסיבה העצמית של התנועה התת ירחית, בניגוד לאבן באג'ה שראה בחומר את הסבה העצמית, ובממוצע את הסבה המקרית. בסופו של דבר, רמב"י, למרות הצהרתו המפורשת נגד אבן באג'ה, מזדהה עם העיקרון שלו לפיו הסבה העצמית לתנועה היא לא רק התווך. הסיבה העצמית לדעתו לתנועה היא החומר יחד עם הממוצע. לפי אבן רשד המניע זקוק לממוצע כדי ליצור תנועה בזמן, שכן המתנועע אינו עצם קיים בפני עצמו ללא המניע. רמב"י מדגיש כי צורך זה נובע מן הפער שבין המניע והמתנועע, בדיוק כמו בעולם העל ירחי, ולא רק מן העובדה שאין להפריד בין החומר לצורה בעצמים של העולם השפל. בפתרונו המיוחד מצטרף רמב"י לשורה של הוגים סכולסטיים שאינם מקבלים את עמדת אבן רשד, אלא דווקא את עמדת אבן באג'ה.

בנוסף, בהמשך דבריו מציע רמב"י חידוש נוסף, שגם לו נראה שאין מקור במסורת הפילוסופית ערבית-יהודית. רמב"י טוען, שגם הצורה בעצם התת-ירחי אינה מספיק שלמה כדי ליצור הנעה. לא רק חומר הגלגל שונה מהחומר ההיולי התת ירחי, אלא גם צורת הגלגל, שונה מצורת העצם. וצורת העצם אינה מספיק שלמה כדי לעמוד מול החומר ההיולי, ביחד עם הממוצע דרכו עוברת התנועה, וליצור תנועה. מכאן מגיע רמב"י למסקנה, שאותו ממוצע שדרכו עוברת התנועה, אינו רק עוזר לחומר ליצור התנגדות ביחס למניע, אלא גם 'עוזר' לצורת העצם להניע את העצם, כנגד ההתנגדות. צורת 'עזרה' זו, דומה לצורה בה המקום הטבעי 'עוזר' למניע. לדעת רמב"י, כשם שהמקום הטבעי, מושך את העצם, כך הממוצע, דרכו עוברת התנועה, מושך את העצם. לפיכך, למשל, חלקי המים שדרכם נופלת אבן, אינם רק יוצרים התנגדות לתנועה הגורמת לזמן, אלא אף עוזרים לצורת האבן השואפת להגיע ליסוד הארץ,  על ידי כך שהם מושכים את האבן, ועוזרים לצורת האבן להגיע אל הארץ. מהיבט זה, דווקא בגלל שהמים דומים יותר בעובי חומרם לארץ, התנועה במים תהיה מהירה יותר.

השוני בין אבן רשד ורמב"י גלוי. ראשית, אבן רשד אינו מדבר על כך שהמים גם עוזרים למניע, אלא רק על ההתנגדות שלהם לתנועת האבן. אמנם אריסטו הסביר את תנועת האבן (או החץ) באויר, לאחר שהאבן עזבה את המקור המשליך אותה, על ידי "גלי אויר" הדוחפים את האבן, כשכל גל נחלש עד שהכח נגמר, והאבן נופלת לארץ. ייתכן שהסברו זה של אריסטו מוחל על ידי רמב"י גם לתנועה של האבן למקומה הטבעית, ולא רק לתנועה ההכרחית הנוגדת את המקום הטבעי. שנית, רמב"י מדבר על כך שחומרים מושכים חומרים אחרים. ונדמה שזו היא אמירה שונה מן האמירה האריסטוטלית, לפיה חומרים שואפים לחומרים אחרים.

גם כאן לא מצאתי עד כה פילוסוף יהודי שידבר על משיכה של המקום הטבעי או התווך את העצם. לעומת זאת היו כמה הוגים סכולסטיים שהציעו כיוון כזה, ושאלת משיכתם של גופים על ידי המקום הטבעי נידונה בספרות זו.

 

 

לסיכום, הראיתי כאן כמה סוגיות בהן רמב"י משמיע עמדות, שלא סביר שהוא הגיע אליהם דרך המסורת הפילוסופית הערבית-יהודית. כמובן, ניתן תמיד לשער שרמב"י פיתח את דעותיו באופן עצמאי ללא קשר למסורת הקודמת לו או בת זמנו. אך העובדה ששאלות רבות שהטרידו את רמב"י כמו גם הפתרונות לשאלות אלו הועלו לא פעם במסורת הסכולסטית חייבת לומר דרשני. כאמור, מחקרי זה מתבסס בשלב זה על אוסף המקרים שחוזר על עצמו פעם אחר פעם, ותפקידו של המחקר לעתיד לבוא לקבוע באופן איכותי, ממי כיצד ואיך התאפשרה השפעה זו, ובאיזו מידה יש לראות בה חוליה במעבר של הפילוסופיה היהודית הקלאסית כפי שנתנסחה במאות הי"ב והי"ג לפילוסופיה החדשה שר' חסדאי קרשקש ובני חוגו היו שותפים לה.