עמוד 1 2 3 4  

כיבוד אב בספרות המוסר
זאב גריס

מנורת המאור


 לעומת זאת מי שיבחן את גלגוליו של ספרו של ר' ישראל אלנקווה: " מנורת המאור" ,שנכתב במאה הארבע-עשרה ונדפס לראשונה רק במאה העשרים, יראה כי בעוד שספרו של אלנקווה נעלם מן העין משך מאות שנים, ספרו של ר' יצחק אבוהב שכתב ספר בשם זהה, בו שאל  מלוא חופניים מספרו של אלנקווה, היה לספר אהוב ומבוקש מאז שנדפס לראשונה בקושטא רע"ד (1514). עד סוף המאה השמונה- עשרה, נדפס ספרו של אבוהב בשלושים ושמונה הדפסות לפחות.[1] תולדות העתקות "מנורת המאור" של ר' יצחק אבוהב, בכתבי יד, יכולות ללמדנו שיעור מעניין על דרכי הקריאה והלמידה בתימן. זאת מאחר שמן המאה התשע- עשרה יש בידינו קרוב לעשרים העתקות של הספר בכתבי יד בתימן. מן ההכרח לציין שההעתקות הללו היו העתקות משנה מהספר הנדפס ויש בהן ללמד על חסרון ספרים נדפסים בתימן.

 השוואת ספרו של אלנקווה לספרו של אבוהב מלמדת כי האחרון נצמד בהתמדה לדברי חז"ל ורז"ל בעוד שהראשון- אלנקווה, מביא דבריהם בתוספת הבחנות משלו בלשון פשוטה ובהירה לקוראיו. יצוין שכך עשה לאורך ספרו גם בציטוטיו מ"ספר הזוהר", שכידוע כתוב בארמית, ולכן היה בלתי נגיש לרוב הקוראים היהודים, שלא שלטו בשפה. הוא קרא ל"ספר הזוהר":" מדרש ויהי אור" והביא דבריו בתרגום לעברית, ובכך היה לאחד המחברים הראשונים המצטט מ"ספר הזוהר". נוסחאותיו של "ספר הזוהר", "בתוך "מנורת המאור", חשובות ביותר למחקרו, כי לא שרדו כתבי יד שלמים ממנו.

 אלנקווה, הקדיש פרק קצר לנושא כבוד אב ואם ולאחריו פרק כפול ורב ממנו בגודלו לחינוך הבנים. בשנים שכתב היד של ספרו נעלם, הייתה מצויה העתקה של פרק גידול הבנים בסוף ספר :" ראשית חכמה", מאת ר' אליהו די וידאש, תלמידו של ר' משה קורדובירו, בן המאה השש- עשרה. כידוע ספר "ראשית חכמה", זכה לתפוצה בדפוס ולכמה קיצורים, והיה ספר חביב במיוחד על חסידיו של ר' ישראל בעל שם טוב.[2] כמו כן היה מצוי קיצור של"מנורת המאור" מאת ר' ישראל אלנקווה, שנעשה בידי ר' יהודה כלץ.[3]

כך למשל אפשר להדגים את דרכו של אלנקווה בעיבוד המסופר בגמרא במסכת קידושין, עם תוספת  בלשונו, על ההתנהגות הראויה של בן ביחס לאביו הזקן:[4]

 

כגון שהיה האב זקן, והיה מתאוה  לאכול מיד בבוקר, כדרך שהזקנים מתאוים  מפני חלישות כוחן, והיה מבקש מן הבן להאכילו, והבן אומר לו עדין לא זרחה השמש, כל כך השכמת לאכול, אף על פי שמאכילו במעדנים הואיל והוא גוער בו ובוזהו ואינו חומל על זקנותו, הרי הוא מפסיד שכרו ונטרד מן העולם. או כגון שיאמר האב, בני כמה הוצאת בזה המלבוש, או בזה המאכל שקנית בשבילי, ואומר לו הבן, מה אתה חושש, אני קניתי אותו ואני פרעתי המעות, מה לך לשאול, או שיאמר לו שקנהו ביוקר ולא קנהו אלא בזול, כדי שיראה לו שהוציא בשבילו יותר מידאי. או כגון שיחשוב בלבו ויאמר, מתי ימות זקן זה ואסתלק מהוצאה זו שאני מוציא בשבילו. או כגון שידבר הזקן וילעג הבן על דבריו וישחק, ויאמר לאחרים שאביו אומר דברים שאין בהם טעם וכבר נתבלבלה דעתו בזקנותו.

 

 הקורא לא יכול שלא להבחין בשפה הזורמת והרהוטה שנקט אלנקווה כדי למשוך לבבות קוראיו.  בהמשך שם הוא כותב:[5]

 

 ולפעמים יועץ האב והאם לבן עצה טובה ונכונה, ונראית לו שאינה טובה ובוזה אותה, מפני שטבע הבחור ורצונו הפך מטבע הזקן ורצונו, ולפיכך תראה לבחור עצת הזקן עצה של שטות...[קיצור שלי, ז.ג.] וצריך האדם לנהוג כבוד באביו ובאמו יותר על שלמדוהו מוסר מעל שהמציאוהו לעולם הזה. כי כשהמציאוהו לעולם הזה לא נתכוונו אלא להנאתן.

 

 פרק גידול הבנים, בספר "מנורת המאור" מאת ר' ישראל אלנקווה, כאמור כפול בגודלו מפרק כבוד אב ואם. כאן משלב אלנקווה את סיפור הפיתוי החינוכי.[6] זהו הסיפור על האב המתאים לחינוכו של בנו אמצעי פיתוי שילמד על פי הנטיות האופייניות לילד בגילים שונים של חייו בילדותו. מהדיר הספר מפנה משום מה למחזור ויטרי, ולא למקורו המיידי, פירוש הרמב"ם לפרק חלק בפירושו למשנה למסכת סנהדרין.[7]

בהמשך הפרק קובע אלנקווה כי:[8]

 

 צריך אדם לאהוב את בניו כנפשו, אבל לא יראה להם האהבה , אלא מצפינה בלבו, כדי שלא יהיה להם עליו געגועין.

 

אין הקביעה המרתיעה והמדחיקה רגשות הזאת צריכה לגרום לקורא להסיק שאין המחבר רגיש ליחסי אב ובן וכי אטום הוא. בהמשך הפרק הוא מדגיש לקוראיו כי:[9]

 

 כשיגדל הבן יזהר אביו שלא לדוחקו ולייסרו יותר מדאי, אלא יהיה דבורו אתו בנחת, ולא יקללנו ולא יחרפנו. ואין צריך לומר שלא יכנו, שמא יחטא הבן על אביו, ונמצא מחטיאו וגורם לו לאבדו מן העולם, ועל זה נאמר לפני עור לא תתן מכשול(ויקרא יט יד). וגם כן ישתדל האב לפרוש מן הקנאה [ומן האיבה] ומן התחרות עם בני אדם, [שמא] יחרפוהו או יקללוהו בפני בנו, ויחרה אף הבן, ויתקוטט עימם בשביל כבוד אביו, ואפשר שיהרוג או שיהרג, ונמצא האב גורם לבנו מיתה משונה או מביאו לידי ביזיון. ואם יארע לאב שום מריבה עם אדם ויחרפהו, יסבול ויכסה הדבר, שמא ישמע בנו ויבוא לידי סכנה.

 

  < מקומם של כיבוד אב ואם בספרות המוסר ספר חסידים >
 

[1]  הספר קוצר בידי ר' משה בן שמעון פרנקפורט,ראו, שבע פתילות, אמשטרדם תפ"א, על תרגומו ליידיש בידי אותו  ר' משה בן שמעון פרנקפורט, ראו, מ' עריק, די געשיכטע פון דער יידישער ליטעראטור, פון די עלטעסטע צייטן ביז דער השכלה- תקופה, ווארשע 1928, עמ' 314.עוד על ספרות הקיצורים של ספרי מוסר ראו בספרי, ספרות ההנהגות- תולדותיה ומקומה בחחי חסידי ר' ישראל בעל שם טוב, ירושלים תש"ן עמ' 70-54.

[2]  ראו, מ' פכטר, " ס' ראשית חכמה וקיצוריו", קרית ספר מז(תשל"ב) עמ' 710-686.

[3]  ראו, י' כלץ ,  ספר מוסר, קונשטאנטינה רצ"ז. על אודות "ספר מוסר", ראו גם מה שכתב א' יערי,הדפוס העברי בקושטא,ירושלים תשכ"ז, עמ'  95-94,22.

[4]  ראו ' אלנקאווה, מנורת המאור, מהדו' ה"ג ענעלאו ניו יורק תרצ"ב- תרצ"ד, ד, עמ' 16.

[5]  ראו, שם עמ' 18-17.

[6]  ראו שם עמ' 121.

[7] על סיפורי הפיתוי החינוכי ובכללם על הסיפור בפירושו של הרמב"ם לפרק חלק במסכת סנהדרין, ראו בהרחבה בספרי, ספר סופר וסיפור בראשית החסידות- מן הבעש"ט ועד מנחם מנדל מקוצק, תל אביב תשנ"ב, עמ' 44-40, ובהערות 132-125, עמ' 126 שם. כאן אתקן דברי על מקורו המיידי של סיפורו של הבע"שט, שהבאתי שם, עמ' 42-40, הוא אינו "ספר הזוהר", אלא ספרו של א' בן חסדאי, בן המלך והנזיר, תל אביב תשי"א, עמ' 135-132. העמידני על כך מ' קיסטר ותודתי  נתונה לו.

[8]  שם עמ' 144.

[9]  ראו שם עמ' 146. בהמשך הקטע, אלנקווה מביא (עמ' 147-146), סיפור שנראה ממקור סופי על חסיד ששמר על מידותיו כשחרפוהו בפני בנו.



הרצאה מאתר האנטרנט של המרכז הבין-לאומי למחשבת ישראל על שם גולדשטיין-גורן
       אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע