עמוד 1 2 3 4 5 6

*כל הזכויות שמורות למחבר

פילוסופיה יוונית וספרות הלכתית
על הפירושים האריסטוטליים למידות שהתורה נדרשת בהן

אבירם רביצקי
aravitsk@mscc.huji.ac.il

הפירושים לשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן



המידות שהתורה נדרשת בהן, המנויות בברייתא דרבי ישמעאל המפורסמת הפותחת את הספרא, נתפרשו במסגרות ובהקשרים שונים ומגוונים. החל בפירושים על הספרא, דרך פירושים לתפילה (שהרי אמירת י"ג המידות התקבלה כחלק מתפילת שחרית), וכלה בספרי כללים, בפירושים, תוספות, וחידושים על התלמוד. כבר ב- 1917 פירסם אהרון פריימאנן רשימה ביבליוגרפית לפירושי המידות, ובה מנה למעלה מ- 50 פירושים שונים. בקטלוג המכון לתצלומי כתבי יד עבריים ניתן למצוא למעלה מ- 60 כתבי יד המכילים פירושים למידות, אם כי בחלקם הם כמובן חופפים. רשימה ביבליוגרפית ממצה של פירושי המידות תכלול בודאי עשרות רבות של פירושים.
אין צורך להפליג רחוק בחיפוש סיבות לעניין שמצאו חכמי ישראל במידות שהתורה נדרשת בהן. המידות נתפסו כעקרונות שעל פיהם נסמכו (או נלמדו) ההלכות מן המקראות. אין זה אלא טבעי כי חכמים במהלך הדורות יעסקו בביאור מערכת עקרונות כה יסודית, שבאמצעותה קשורה תורה שבעל-פה עם תורה שבכתב.
האפשרות לדון במידות שהתורה נדרשת בהן לאור הלוגיקה האריסטוטלית, נראית, על פניה, כאפשרות מפרה, בעלת אופקים רחבים. כך למשל האפשרות לבחון את ההסקים ההלכתיים לאור הסילוגיסטיקה האריסטוטלית (שהרי גם המידות שהתורה נדרשת בהן וגם ההסקים הלוגיים לומדים דבר חדש מתוך דבר נתון), או האפשרות לבחון את יחס הטקסט התורני למשמעותו ההלכתית לאור הסמנטיקה האריסטוטלית העוסקת ביחס שבין שמות הדברים ובין משמעותם, או האפשרות לבחון את רוחב המכנה המשותף שבין נושאים הלכתיים לצורך בירור האנלוגיה שביניהם, לאור תורת המחלקות או תורת הכוללים האריסטוטליות, וכדומה. אולם על פי רוב לא כך הם פני הדברים. מבדיקת מצאי הפירושים על המידות שהתורה נדרשת בהן עולה כי ברובם של הפירושים קשה לראות איזו השפעה שהיא של הלוגיקה האריסטוטלית. על פי רוב, ניתן לאפיין את הפירושים למידות כפירושי הדגמה מטריאליים. 'פירושי הדגמה', משום שעיקר עניינם הוא נתינת דוגמאות תלמודיות לכל אחת מן המידות על מנת ששמות המידות יקבלו מובן ומשמעות. 'פירושים מטריאליים', משום שפירושים אלו אינם מתעניינים בצדדים הפורמליים של המידות. הם אינם מתעניינים במבנה הדרשה ההלכתית, בעקרונות שעליהם היא מבוססת וכדומה, אלא הם מתרכזים במטריה תלמודית-הלכתית (לפעמים במטריה הלקוחה מן הספרות התלמודית ממש ולפעמים במטריה הלכתית הנראית כתלמודית). פעמים רבות מצוי בפירושים אלה גם משא ומתן תלמודי השייך לכל מידה ומידה.

דוגמאות לפירושים מסוג זה הם פירוש רס"ג, הפירוש המיוחס לרש"י, פירוש הרמ"ה, ועוד רבים. נדגים את הכוונה ב'פירוש הדגמה-מטריאלי', מתוך פירוש רס"ג למידות שהתורה נדרשת בהן, שהוא מן הפירושים הקדומים יותר. וכך אומר רס"ג בפירושו למידת ק"ו:

המדה הראשונה, מקל וחומר. כיצד הוא קל וחומר? [...] צוה הקב"ה לאדם שנשא שתי נשים, שחייב בשלושה תנאים הכתובים בתורה, והם: שאר כסות ועונה, שנ' "אם אחרת יקח לו, שארה כסתה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י), זה נאמר בשביל שתי נשים, ולא פירש לנו משפט האשה האחת. זה יש לנו ללמוד מקל וחומר: מה שתי נשים שהדבר יותר כבד סיפוק שתים מסיפוק אחת, ק"ו לאשתו היחידה שהוא קל עליו יותר, שחייב באלו התנאים המפורשים למעלה.

מקור מס' 1

עניינו של רס"ג הוא בהדגמה הלכתית של הקל וחומר, שתבהיר ללומד או תזכיר לו מהי מידת קל וחומר. כך הולך רס"ג ומדגים כל מידה ומידה בדוגמאות מטריאליות, מהן תלמודיות ומהן הלכתיות-עצמאיות הנראות כתלמודיות.
בפירושים רבים על י"ג המידות גם נמצא דיונים, ארוכים יותר וארוכים פחות, העוסקים בסוגיות תלמודיות והמשולבים כחלק אורגני בפירושי המידות. בהרבה מקרים דיונים אלו יתרכזו בדוגמאות של הסכוליון לברייתא דרבי ישמעאל ובסוגיות התלמודיות השייכות אליהן.
כל הדברים הללו נכונים אמנם לגבי הזרם המרכזי של פרשנות המידות. אולם לצד זרם מרכזי זה ניתן לאפיין זרם נוסף, שדומה כי ספרות המחקר הקיימת טרם עמדה על ייחודו, טרם האירה אותו בהקשריו ההיסטוריים, וטרם ניתחה את המשמעויות הפילוסופיות והתלמודיות שלו. זרם זה של פרשנות מתחיל לצמוח למן המאה ה- 14, ובו ניתן למצוא השפעות שונות ומגוונות של הלוגיקה.
אחת ההשפעות של הלוגיקה היא התרכזות ב"צורה" או ב"מהות" של הטיעון ושל הדרשה התלמודיים, דהיינו בעיקרון ההיסקי עליו הם מבוססים. מאפיין בולט של פירושים אלה, שניתן לקרוא להם פירושים 'פורמליים', הוא שימוש במשתנים המחליפים את הסוגיות ההלכתיות, משתנים שבמקומם ניתן להציב כל חומר הלכתי שהוא. בתקופות מאוחרות יותר, למסוף המאה ה- 16, נעשה גם שימוש באותיות, ממש כמו בספרי הלוגיקה הפורמלית. בהקשר זה מעניינים דבריו של רבי אהרון אבן חיים בן המאות ה- 16 וה- 17, שחיבורו הקלאסי 'מידות אהרון' מהווה דוגמא מפותחת ומשוכללת לפירושים הפורמליים:

וכדי להקל מעלינו אופן מצא המשל בכל דבר ודבר, אמשול לך הקולא והחומרא באותיות, כי בזה יקל הדבר גם על המעיין להבין. ולזה נאמר המשל ללמוד חומרא לחמור מהקל, כמו אם נאמר: ראובן הקל בא', חמור בב'. שמעון החמור בא', אינו דין שיהיה חמור בב'. ומשל למוד קולא לקל מהחמור הוא: ראובן שהוא חמור בא' קל בב', שמעון שהוא קל בא', אינו דין שיהיה קל בב'.

מקור מס' 2

אצל רבי אהרון אבן חיים בחינת הצורה הפורמלית של המידות נעשית באמצעות משתנים, כשהנושאים ההלכתיים - הלמד והמלמד, נקראים אצלו לרוב ראובן ושמעון, ותכונותיהם ההלכתיות מצוינות באותיות. לדברי אבן חיים בחינה פורמלית זו מקלה את הבנת הדברים "גם על המעיין", ומסתבר כי כוונתו ללומד בעל השכלה בלוגיקה, או על כל פנים ללומד המצוי בשיטת הלימוד העיונית-לוגית שיצאה מבית מדרשו של רבי יצחק קנפנטון. כפי שציין כבר דימיטרובסקי, המונח 'עיון' המשמש אצל בעלי הפלפול "מקורו בלשונם של הפילוסופים היהודיים בספרד [...] ומתחום הפילוסופיה הועבר לתחום התלמוד". ואכן, השימוש באותיות לצורך הבהרת ה'צורה' הפורמלית של הטיעון נהוג בספרי הלוגיקה למן אריסטו. הצגה פורמלית של הטיעון מראה כי תקפות הטיעון אינה תלויה ב'חומרבי המשמש בו אלא ב'צורתו' (או 'תמונתו'). כך למשל, מסביר רבי משה נרבוני את מטרת ההצגה הפורמלית של תורת ההיקשים ב'כוונות הפילוסופים' לאלגזאלי:
והמשל שהביא [ר"ל אלגזאלי] בצורה מן האותיות, אמנם עשה כן להראותך כי טבע התמונה יתן זה, לא במקרה כפי החמרים, ולכן יבחרהו אריסטו תמיד.
הסברים דומים ניתן למצוא אצל אבן רשד ולוגיקנים אחרים.
פורמליות בפירוש המידות יכולה לבוא לידי ביטוי לא רק באמצעות שימוש באותיות כמשתנים, אלא אף באמצעות שימוש בכל תחום מושגי שהוא כתחום של משתנים. פורמליות מסוג זה ניתן לזהות כבר במאות ה-14 וה- 15. כך למשל, בפירושו של רבי אברהם אליהו כהן, חכם שפעל כנראה באיטליה בסוף המאה ה- 14 ובראשית ה- 15, אנו מוצאים שימוש אינטנסיבי בבעלי חיים וביחסי הכוחות שביניהם לצורך ביאור הקל וחומר:

ואומ' אני כי דבר זה [ר"ל טיעון הק"ו] יבארהו השכל, וגם קצת הענינים האלה או כלם במקומות מתחלפות מבוארות בחכמת ההגיון [=כלומר באמצעות עקרונות שונים המבוארים בלוגיקה] [...] ועוד נאמ' יותר מבואר: ומה שור שהוא גבור בערך אל חמור אינו גבור בערך לאדם, חתול שאינו גבור בערך אל חמור אינו דין שלא יהיה גבור בערך אל האדם.

מקור מס' 3

דוגמאות נוספות יכולות להינתן מפירושי המידות שיצאו מחוגו של רבי יצחק קנפנטון. כך למשל בכת"י לונדון, מונטיפיורי 158 (סרט 5158) מצוי פירוש על כללי הקל וחומר, ומלבד העובדא כי כולו משופע לוגיקה ביניימית, ניכרים עליו כל סימני ההיכר של פירושי החוג הקנפנטוני. מחבר אנונימי זה משתמש בדמויותיהם של שני תלמידים - ראובן ושמעון - ובזכויותיהם הממוניות והמעמדיות, כדי לבאר את הקל חומר. המודל שלו הוא כזה:
ומה ראובן הקל ש[הרב] לא נתן לו הספקה, [עכ"ז] נתן לו בית מושב, אתה האיש אשר [הרב] נתן לך הספקה אינו דין שיתן בית מושב?!
(מקור מקביל מצוי בפירושו של רבי יצחק אבוהב, תלמיד רבי יצחק קנפנטון, לקל וחומר, מקורות מס' 4 , 5 ).
ניכר שגם רבי אהרון אבן חיים, גם רבי אברהם אליהו כהן וגם חכמי החוג הקנפנטוני נמנעים משימוש במטריה הלכתית-תלמודית. הם דנים בטיעון הקל וחומר מן האספקט הפורמלי שלו, כעקרון לוגי שניתן ליישמו בעולם ההלכה, אם נציב במקום המשתנים חומרים הלכתיים. זוהי דרך פרשנית שונה לגמרי, כאמור, מדרכם של מפרשי המידות הקדומים יותר.
השפעת הלוגיקה על פירושי המידות שהתורה נדרשת בהן אינה מצטמצמת לעיסוק מוגבר בעקרונותיה הפורמליים של הדרשה. הלוגיקה השפיעה על פירושי המידות באופנים רבים ומגוונים. למשל, רבי משה נרבוני ורבי דוד אבן ביליה, בני המאה ה- 14, ואחרים, השוו בין 'היקש ההמשל' (אנלוגיה) ובין מידת גזרה שוה. בכך, אגב, ניתן לראות התרמה של המסקנה אליה הגיע שאול ליברמן במחקרו הידוע על 'מדרשי הכתובים בהלכה'. לדעת ליברמן מקורה של מידה זו הוא בעקרון של הרטורים היווניים σύγκρισις πρòς ίσον (=השוואה אל השווה), ובמקורה, אומר ליברמן, לא היתה הגזרה שוה אלא "אנאלוגיה פשוטה", ממש כשיטתם של אותם חכמי המאה ה- 14. או למשל, רבי אברהם אליהו כהן בן המאה ה- 14 או ה- 15, משתמש בתורת הכוללים, כלומר בהבחנות שבין הסוג, המין, ההבדל, הסגולה, והמקרה, כדי לבאר את הבסיס למדת 'בנין אב'. לשיטתו, ה'בנין אב' אינו אלא אינדוקציה שסופה סילוגיזם דדוקטיבי. בכך, אגב, ניתן לראות התרמה של המסקנה אליה הגיע לואיס ג'ייקובס שהשווה בין מדת בנין אב ובין שיטת ההסכמה המדעית של ג'ון סטוראט מיל. חכמים אחרים במאה ה- 14 ביארו את מידות כלל ופרט באמצעות מושגי הסוג המין והאיש, ובכך הקדימו את כיוונו של אריה שווארץ, תלמידו של זכריה פרנקל וראש בית המדרש לרבנים בוינה, במחקרו על מידות אלה. מפאת קוצר הזמן לא ארחיב בדוגמאות פרטניות. אומר רק כי באופן כללי, הסמנטיקה, הסילוגיסטיקה, הדיאלקטיקה והסופיסטיקה, כולם נתנו את אותותיהם בפירושי המידות למן המאה ה- 14.
כמו כן, לצד השפעות ישירות של הלוגיקה בפרשנות ממשית של המידות, ניתן למצוא גם הצהרות המכריזות על ההקבלה (או על הזהות) הקיימות בין תחום המידות ובין עקרונות הלוגיקה. כבר במאה ה- 13 מצהיר רבי הלל בן שמואל מוירונה הצהרה גורפת בענין זה, ואומר:
וכל המבין דברי רבותינו ז"ל בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, וידע דרכי ההקש על אפניהם, ודרכי המופת, יתבאר לו כי חכמי התלמוד יסדו כל דקדוקיהם על דרכי ההקש והמופת.
הצהרות דומות ניתן למצוא במאה ה- 15 אצל רבי אברהם שלום, במאה ה- 18 אצל רבי אליהו גאליפאפה, ועד המאה ה- 19 אצל יצחק שמואל רג'ייו, מייסד בית המדרש לרבנים בפדובה.
אולם הצהרות מסוג זה יש לבסס על בחינה לוגית פרטנית של המידות ושל המתודולוגיה התלמודית בכלל. בחינה כזו נעשתה, כאמור, במספר לא מבוטל של טקסטים. להלן ננסה לבחון מספר טקסטים כאלה, ולעמוד על ייחודם מבחינה פרשנית והיסטורית.

  פירוש אפולוגטי של המידות  >


הרצאה מאתר האנטרנט של המרכז הבין-לאומי למחשבת ישראל על שם גולדשטיין-גורן
       אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע