עמוד 1 2 3 4 5 6

*כל הזכויות שמורות למחבר

פילוסופיה יוונית וספרות הלכתית
על הפירושים האריסטוטליים למידות שהתורה נדרשת בהן

אבירם רביצקי

פירוש אפולוגטי של המידות: פירושו של רבי דוד בן יום טוב אבן ביליה


נפתח בפירושו של רבי דוד בן יום טוב אבן ביליה למידות, חכם פורטוגלי בן המחצית הראשונה של המאה ה- 14. פירושו הוא החיבור הראשון בו נבחנות המידות שהתורה נדרשת בהן, ודרכי המחשבה ההלכתית של חז"ל בכלל, לאור עקרונות לוגיים, בדרך של בחינה שיטתית רצופה. נדון כאן באחד האספקטים הבולטים של פירוש זה. במקרים רבים אבן ביליה מוציא את עקרונות המחשבה התלמודיים מהקשרם התלמודי המקורי ויוצק לתוכם רעיונות מן הלוגיקה. ניתן לומר כי הוא 'דורש' את עקרונות המחשבה התלמודית ב'דרשה לוגית'. נראה כאילו אצל אבן ביליה המטרה של העמדת המתודולוגיה התלמודית על בסיס לוגי-אריסטוטלי, מקדשת את כל האמצעים, אפילו כשמדובר בהוצאה של עקרונות המתודולוגיה התלמודית מפשוטם. נביא דוגמא אחת לשיטתו של אבן ביליה. את מידת 'בנין אב ושני כתובים' מבאר אבן ביליה באמצעות דברי אבו חאמד אלגזאלי בספרו 'כוונות הפילוסופים' (אבן ביליה אינו מזכיר את אלגזאלי בפירוש אך השוואת הדברים כפי שהיא במקורות מס' 6 , 7 , תעלה מסקנה ברורה בענין). על פי אלגזאלי קיימים תכנים מדעיים המבוססים על חוויות החושים ועל הכללתם לידי עיקרון באמצעות השכל. לדוגמא: החושים חווים כי שתיית יין גורמת לשכרות, ונתון זה מתקבל מכל אקט של שתייה. מכאן מסיק השכל באופן אינדוקטיוי כי כל שתיית יין משכרת. אבן ביליה משתמש בדברי אלגזאלי אלו ומבאר כי מידת בנין אב ושני כתובים גם היא רומזת אל עקרון ה'נסיונות', דהיינו הוצאת טענה כוללת ('בנין אב') מתוך הסתמכות על 'שני כתובים' - החוש והשכל. אולם פירוש זה רחוק מאד מן המשמעות התלמודית של אותם הכתובים שמהם נעשית "האינדוקציה ההרמנויטית" כלשונו של אריה שווארץ. במסגרת זו לא אוכל להאריך בדוגמאות שכן הדבר יחייב ביאור של המונחים, המקורות והשיטות, בהם משתמש אבן ביליה. אולם הייתי רוצה לנסות ולעמוד על הרקע ההיסטורי לפירושו.
בספר 'עזר הדת' לרבי יצחק פולקר, ספר שנכתב במחצית הראשונה של המאה ה- 14 בספרד, "בעיקר לצרכי השעה" כלשונו של יצחק בער, מתואר ויכוח בין "איש דת" ו"פילוסוף", כשהשופט ביניהם הוא "מלך ישראל". המלך מיצג כמובן, את עמדותיו של רבי יצחק פולקר עצמו. בין שאר הדברים, תוקף המלך את המתפלספים הרדיקליים ואומר:
ואמנם המתפלספים אשר דעותיהם כקש לפני רוח נדפים, [...]
כשיתחילו להגות בהגיון,
יעלה בדעתם שטות ושגיון,
בחשבם כי תנאי ההיקש בדת מוצרכים, [...]
והסכלים האלה יחזו ויתמהו,
כי לא ידעו מה הוא,
אנן בדידן ואינהו בדידְהו,
כי תורתנו המקודשת
בשלוש עשרה מדות בלבד נדרשת.

מקור מס' 8

אם כן לדעת 'המתפלספים', צריכים ההיקשים ההלכתיים לעמוד בקריטריונים של היקשי הלוגיקה ומתוך שאין הם עומדים בהם, לעגו אותם מתפלספים על התורה. ניתוח הטענות ששם פולקר בפיהם של אלה שכנגדם כתב בחלקים אחרים של ספרו, מראה כי טענות אלו אכן נטענו על ידי אישים שונים במאה ה- 14, ומסתבר שגם הטענה כי ההיקשים ההלכתיים צריכים לעמוד בעקרונות ההיקשים הלוגיים נשמעה מפי קבוצת 'מתפלספים' בחצי האי האיברי. ניתן לשער, כפי שכבר אמנם עשה נחמיה אלוני, כי כנגד מגמות פילוסופיות רדיקליות דומות יוצא גם אבן ביליה. אולם בניגוד לרבי יצחק פולקר שהבחין בין אופי ההיקשים ההלכתיים ואופי ההיקשים הלוגיים וטען כי דרישת אותם מתפלספים בטלה, אבן ביליה טוען כי דרישתם מוצדקת. אולם לשיטתו אין ללעוג לתורה מפני שאכן ניתן להראות את ההתאמה שבין המתודולוגיה התלמודית ובין עקרונות הלוגיקה האריסטוטלית. יתכן שצורך פולמוסי זה הוא שהביא את אבן ביליה להוצאת עקרונות המחשבה התלמודיים מהקשרם המקורי, ולדורשם ב'דרשה לוגית'. אהבה מקלקלת השורה.
מלבד כתבי היד ששימשו את פרופ' שלום רוזנברג במהדורתו לפירוש אבן ביליה, פירוש זה הגיע אלינו בעד נוסח נוסף, שיש בו ענין מיוחד. בספר 'לקט הקמח' לרבי משה חאגיז מביא המחבר פירוש לי"ג מידות שמצא בכתב ידו של אביו, רבי יעקב חאגיז, בעל 'תחלת חכמה'. הפירוש מהווה למעשה, גירסה או מהדורה אחרת של פירושו של אבן ביליה למידות, בצירוף של הוספה אחת שנתחבה באמצע הפירוש אך נראית כחלק ממנו. בהוספה זו נזכרים חכמים יהודים ונוצרים מן המאות ה- 16 וה- 17, וברור מתוכה כי מדובר בהוספה של רבי יעקב חאגיז. ההוספה היא פולמוסית וחריפה ובה יוצא רבי יעקב חאגיז נגד מכחישי תורה שבעל פה, מתנגדי התלמוד, ובעלי עמדות דיאיסטיות למיניהן. נראה שהפולמוס הוא נגד אותן עמדות אנטי-רבניות ואנטי-הלכתיות שלבשו לפעמים גוון דיאיסטי, אותן אנו מוצאים בין האנוסים של המאות ה- 17 וה- 18, שחזרו ליהדות. לכאורה מתמיה הדבר שרבי יעקב חאגיז בחר לנהל את פולמוסו זה, כחלק מפירושו הלוגי של אבן ביליה למידות. אולם נדמה לי כי ניתן להעלות הצעה ליישוב התמיהה.
אחד הכלים בהם מצאו לנכון חכמי המאות ה-17 וה- 18 להילחם באותם "קראים", כפי שאלו נקראו אז, היה ביאור לוגי של המידות. ביסודו של דבר עומד הרעיון שאם המידות הן עקרונות רציונליים ולוגיים, הרי שאין לדחות את ההלכות המבוססות על גביהן. כיוון זה מצוי אצל רבי עמנואל אבוהב בספרו 'נומולוגיה', ואצל רבי דוד ניטו בספרו 'מטה דן וכוזרי שני'. ניתן להעלות על הדעת, שרבי יעקב חאגיז מלכתחילה העתיק את פירושו של אבן ביליה בדיוק לצורך זה - דחיית ה"קראות" האנוסית על ידי ביסוס לוגי של המידות. ממילא ברור כי זהו ההקשר המתאים ביותר להתפלמס כנגד אותם מכחישי תורה שבעל פה. אם השערה זו נכונה, הרי שפירושו של אבן ביליה שימש כמגן על סמכות ההלכה לא רק בפולמוס האנטינומיסטי-הפילוסופי של המאה ה- 14, אלא גם בפולמוס האנטינומיסטי-האנוסי של המאה ה- 17.

פירוש המידות שהתורה נדרשת בהן השפעת הלוגיקה הסכולסטית  >


הרצאה מאתר האנטרנט של המרכז הבין-לאומי למחשבת ישראל על שם גולדשטיין-גורן
       אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע