עמוד 1 2 3 4 5 6 7

*כל הזכויות שמורות למחבר

על תרומתו של של ליאו שטראוס למחשבת ישראל בזמננו

אהוד לוז

שטראוס כהוגה יהודי



אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לדבר על הוגה גדול שתרומתו למחשבה היהודית המודרנית עדיין לא זכתה להערכה ראוייה, למרות שפע המחקרים שנכתבו עליו, בעיקר בלשון האנגלית, בדור האחרון. כיניתי את שטראוס הוגה משום שהוא לא ראה את עצמו פילוסוף, אלא איש מדע החברה. שטראוס סבר שפילוסופים אמיתיים יש מעטים מאוד, אולי אחד בדור. למרות שכתיבתו היא אניגמטית ולפעמים קשה לרדת לסוף דעתו, יש לנו הרבה ללמוד ממנו, ולא אחרונה היא התביעה הנחרצת ליושר איטלקטואלי. מה שאעשה כאן איננו מתיימר להיות סיכום כללי של מפעלו של שטראוס אלא ניסיון להעלות כמה היבטים החשובים לנו כיהודים וכחוקרים העוסקים במחקר המדעי של היהדות.
הפגישה האמיתית עם כתביו של שטראוס עשוייה לחולל אצל סטודנט מתחיל, שהתחנך על ברכי המודרנה, זעזוע רוחני-אינטלקטואלי כביר, אם לא לומר קונברסיה. עולמו האינטלקטואלי עשוי להתהפך עליו משום שלפתע מתברר לו שהפרספקטיבה שממנה הוא השקיף על תולדות המחשבה או התרבות המערבית הייתה פגומה. במקום להשקיף על ההגות הקדם מודרנית, מתוך עמדה של עליונות ולראות בה משהו אנכרוניסטי שיש לו בעיקר ערך היסטורי, אנטיקוורי בהשוואה להגות המודרנית, או תרומה להתפתחות המחשבה של ההוה, הוא מתחיל לתהות שמא יש בה משהו אמיתי שעולה בערכו על אמיתות שונות שהיו נחלתו עד עתה. במילים אחרות הוא מתחיל לראות את המודרנה בעיניים ביקורתיות. כשהשתמשתי במונח קונברסיה, לא התכוונתי לתהליך דתי דווקא, אלא לתהליך רוחני כללי, שעשויות להיות לו גם תוצאות דתיות, כלומר מה שקוראים כיום 'חזרה בתשובה', אבל אין זה הכרחי. אילו הייתי נשאל: מהי בעיני החשיבות הגדולה ביותר של שטראוס כהוגה בכלל וכהוגה יהודי בפרט, הייתי אומר שהזעזוע הזה הוא העיקר. הוא מעורר אותנו לשאול מחדש את שאלות-היסוד שנזנחו על ידי המחשבה המודרנית. בעניין זה הוא דומה לניטשה ולהיידגר אבל גם שונה מהם משום שהוא חותר להתגבר על המשבר בהבנת האדם את עצמו ששני הוגים אלו חוללו. הנושא הגדול שמצוי בתשתית של כל כתביו של שטראוס הוא משבר המודרניות שהוא ממנו ובו משבר של היהדות. ביקורת המחשבה המודרנית לאורה של המחשבה הקדם-מודרנית על שני שורשיה (כפי ששטראוס כינה אותם) - המקרא והפילוסופיה הקלסית (ירושלים ואתונה) - היא תנאי הכרחי לשיקום מעמדה של הפילוסופיה כחיפוש אחר האמת, ובד בבד גם לשיקום מעמדה של היהדות. התוצאה החשובה ביותר של השינוי שמתחולל ביחסנו אל מסורת העבר הוא הערכה מחודשת של שתי החלופות העיקריות של מסורת זו ששטראוס מעמיד אותן מחדש בפנינו ומותיר את ההכרעה בידינו.

היקף מחקריו של שטראוס בתולדות הפילוסופיה הכללית הוא עצום בהשוואה למחקריו היהודיים, אבל אין זה מעיד על מיעוט החשיבות של אלו האחרונים. למחקריו הכלליים יש נגיעה ברורה בענייני היהדות ולא ניתן להפריד את השקפותיו של שטראוס על היהדות ואת הביקורת שמתח על הפילוסופיה היהודית בעת החדשה ממחקריו ההיסטוריים והפילוסופיים הכלליים. גם ההיפך הוא נכון - עובדה שרבים מחוקריו של שטראוס מתעלמים ממנה. מספיק להביא כאן את עדותו של שטראוס עצמו:

"I believe I can say without any exaggeration, that since very, very early time the
main theme of my reflections has been what is called the Jewish question". (green 312)

תרגום: "אני סבור שאני יכול לומר ללא כל הפרזה שמזמן קדום מאוד הנושא העיקרי של עיוניי היה מה שקרוי 'השאלה היהודית'." צריך לציין שדברים אלו נאמרו באחרית ימיו ויש בהם רטרוספקטיבה, בדומה למה שאנו מוצאים במסה אוטוביוגרפית שנכתבה בערך באותו זמן (הקדמה לתרגום האנגלי של ביקורת הדת של שפינוזה) מה שחשוב להבין הוא שעבור שטראוס הבעיה היהודית משקפת את 'בעיית האדם' בכלל (אם להשתמש במינוח של ספרו הידוע של בובר. כמו שכתב: "מכל נקודת-מבט שהיא, נראה כאילו היה העם היהודי העם הנבחר, לפחות במובן הזה שהבעיה היהודית היא הסמל הבולט ביותר של הבעיה האנושית, ככל שהיא בעיה חברתית או פוליטית" (אתונה וירושלים 342 בשינוי קל) יש איזה שהוא פגם עמוק בסיטואציה שלנו כיהודים ופגם זה קשור בסיטואציה של האדם. שטראוס טוען שאין זה מיתוס, אלא הכרה שמובלעת באמונה היהודית אם חושבים עליה ברצינות (גרין 339-340).
אבל מהי הבעיה האנושית ככל שהיא בעיה חברתית או פוליטית? הסתירות הטבועות במצב האנושי הן נצחיות. פירוש הדבר שבני אדם לעולם לא יוכלו ליצור משטר או חברה נעדרי סתירות. מצבו של העם היהודי הוא סמל להיעדר גאולה אנושית. על פי האמונה היהודית רק אלוהים יכול לגאול את האדם. נוסיף כאן במאמר מוסגר שמניתוח המצב האנושי הסיקה הפילוסופיה הקלסית מסקנה פוליטית בדבר הצורך במתינות. אחזור לכך בסוף דברי. מכל מקום הבעיה האנושית מוצאת את ביטויה הקונקרטי במה ששטראוס קורא הבעיה התיאולוגית-פוליטית. יש קשר בין שלוש הבעיות העיקריות ששטראוס אומר במפורש שהן הבעיות המרכזיות שהעסיקו אותו: הבעיה היהודית היא סמל לבעיה האנושית; אבל הביטוי הקונקרטי, האוניברסלי של הבעיה האנושית כבעיה פוליטית-חברתית הוא הבעיה התיאולוגי-מדינית. אלו הן בעיות נצחיות, כלומר אין להן ולא יכול להיות להן פתרון מוחלט. על כן שפינוזה טעה כשהוא סבר, שהפילוסופיה שלו היא הפתרון המושלם לבעיה התיאולוגית המדינית והציונות טעתה כאשר טענה שהיא הפתרון המוחלט של הבעיה היהודית.

  שטראוס כהוגה יהודי (המשך)  >


הרצאה מאתר האנטרנט של המרכז הבין-לאומי למחשבת ישראל על שם גולדשטיין-גורן
       אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע